איך לשלוט ברגשות ובתגובות שלי? |

לפני כמה ימים ראיתי באינסטגרם פוסט שאומר, "להביע רגשות זו לא חולשה, זה חוזק".

זהו משפט מקסים שנשמע נהדר וכמובן שהוא זכה להמון לייקים.

אבל האם הוא מדויק?

רבים מוצאים את עצמם מביעים רגשות באופן חסר פרופורציה. נעלבים מכל שטות, צועקים ומתנהגים בצורה שאחר-כך הם מתביישים בה, באופן שהורס להם יחסים ופוגע במעמדם בעבודה.

אז מה ניתן לעשות על-מנת לתת מקום לרגש, אך שעוצמתו ואופן הבעתו לא יטלטלו אותנו כמו עלה נידף ברוח ו"יהרסו לנו"?

כדי להצליח בכך ישנה הבחנה סופר חשובה שהיא הבסיס להצלחה, ההבחנה בין רגשות טבעיים לבין דרמה רגשית.

כעס, למשל, הוא רגש טבעי, ואפילו חשוב. אבל מרירות, טינה, האשמה, הוקעה ושנאה הם כבר סיפור אחר.

הכעס בא לומר, היחס הזה או הסיטואציה הזו אינם מתאימים לי, או להזכיר לי שאני עושה משהו שלא נכון לי; אולי ויתור שאיני יכולה לחיות איתו בשלום.

אבל את המרירות וההאשמה על מה שמישהו אחר היה "אמור" לעשות ולא עשה ועל מה שאני צריכה עכשיו לעבור בגללו, אפשר לטפח במשך חיים שלמים, בלי לקחת בחשבון את יכולותיו האמיתיות של אותו אדם ואת חלקנו במה שקרה. ובכך הכעס הטבעי הופך למשהו הרסני.

רבים נוטים להכחיש רגשות טבעיים שעלולים לצייר אותם כחלשים, כגון קנאה, עלבון או כעס (כזה שנובע מעלבון או מכך שמשהו "הזיז לנו"); ומנגד מטפחים את ההאשמה (שמהותה הצורך להדגיש שאני טובה יותר מן הפוגע וכמה הוא גרוע), את הקורבנות (שהיא הפועל היוצא של מה שנעשה לי), את התלונה ואת ההוקעה (האחרונים גורמים לכעס שמחזק את האגו ונתפס בעינינו כמודצק וראוי).

דרמה רגשית אינה ביטוי טבעי ובריא לרגש.

היא אינה נחוצה בשום צורה, והיא מאוד הרסנית עבורנו.

למעשה היא הגורם מספר 1 לחוסר שליטה ברגשותינו ובתגובותינו ברגעים שהשליטה כה נדרשת (למשל בעבודה, בזוגיות שאני לא רוצה להרוס, או מול ילדים בהם איני רוצה לפגוע).

כשאנחנו מלאים ברגשות סוערים וקשים, לאורך זמן תהיה לך השפעה גם על מצבנו הבריאותי, וכן על מצבם הנפשי של ילדינו (אף אם בפניהם נעמיד רוב הזמן פנים שהכל כשורה – כולנו חשים וקולטים אנרגיה, אך ילדים במיוחד).

אז כיצד ניתן ליצור איזון רגשי ולשלוט ברגשותינו במקום שהם ישלטו בנו?

1) כאמור ההמלצה הראשונה שלי היא להפחית את הדרמה הרגשית.

אבל מה זה אומר בפועל?

בואו נתחיל רגע מהדבר הפשוט, הבנאלי והמקובל כל-כך על רובנו – תלונה.

כיף להתלונן, נכון? על הבנאדם המעצבן הזה, ועל הטיפש הזה… ועל ההנהלה, ועל מזג האוויר, ועל נהגים אחרים בכביש.
זה מקנה מעין פורקן רגעי ותחושת עליונות ממכרת.

התלונה היא כמו להוסיף שמן למדורה. וכשאנו מוסיפים עוד ועוד שמן למדורה, ברגע האמת, בדברים שחשובים לנו, תאבד לנו השליטה על רגשותינו ותגובותינו.

כשאני מציעה לאנשים להפסיק להתלונן יש שמביעים התנגדות עזה. הם מגיבים כמו ילד שלוקחים לו צעצוע שהוא רוצה להמשיך לשחק בו, ולא עוזרים הסבריי על המחיר שהם משלמים על כך.

תלונה היא הביטוי השכיח ביותר של דרמה רגשית והצעד הראשון המשמעותי והפשוט ביותר שאנו יכולים לעשות על-מנת להגיע למצב של איזון רגשי.

תלונה מסתתרת בתוך מה שנקרא "לפרוק" וגם בתוך התייעצות ובקשת תמיכה תכופה מאחרים.

אם, למשל, יש לך חברה שאת אתה בווטסאפ כל יום כל היום, אתן בטוח מתלוננות ו"פורקות" הרבה יותר ממה שכדאי לכן.
(דרך אגב, אני תמיד כותבת "לפרוק" במרכאות, כי אולי הפעילות הזו מביאה סוג של פורקן רגעי, אבל בפועל היא דווקא מלבה את הכעס, האומללות והרגשות הקשים).

כל המלל הזה, שחלק גדול ממנו זה תלונה, הוקעה של אחרים, התבכיינות על המצב ועל אחרים, וסיפור דרמטי חוזר ונשנה של מה שקרה לנו – מעצים מאוד את הבעירה הפנימית שמתפרצת לה ברגעים הכי פחות מתאימים.

"אז מה לסתום ולהיחנק עם הרגשות שלי?" תשאלו.

כמובן שלא.

אבל…

על התלונה אפשר לוותר לגמרי. וגם על חלק ניכר מההתייעצות (כשאנחנו פונים לעצמנו לתשובה במקום לאחרים, זה גם מאוד מחזק את תחושת הערך העצמי והמסוגלות).

ובנוגע לצורך "לפרוק", אפשר לשתף במקום. אם לא נרוץ מייד לספר למישהו כל דבר קטן שקרה, אולי מחלק מהדברים, הפחות חשובים, נשכח לפני שנספיק. במקום לספר לכל מי שסביבנו, נחלוק עם אדם או שניים, שלושה לכל היותר. ובמקום להשתמש באינטונציה מוקיעה, מאשימה ובכיינית, נשתמש באינטונציה רגועה יותר, כזו שמביעה רגש אבל ללא תיאטרליות מיותרת.

עניין סופר סופר חשוב בהקשר זה הוא לגלות סקרנות לגבי חלקנו בעניין (ותמיד יש!), ונכונות להפנים מה אנחנו יכולים לצפות מהצד השני ומה לא (עניין שאנו נוטים להתווכח עמו במשך חיים שלמים).

שכן אחרת נחזור לנרטיב של אשם וקורבן שהוא תמיד מסולף ובעל מחיר כבד.

2) גורם נוסף לחוסר שליטה רגשית הוא ביטול עצמי.

למשל, כשאנחנו שותקים, מחליקים ומתעלמים מהקול הפנימי שלנו שאומר שמשהו אינו כשורה.

שהיחס שאנו זוכים לו אינו לעניין, שאנחנו עושים במקום מישהו אחר משהו שהוא יכול לעשות בעצמו, כשהויתור שהסכמנו לו אוכל אותנו מבפנים, ובטח ובטח כאשר מישהו עושה מאתנו מטומטמים שמדמיינים דברים ומשתיק אותנו שוב ושוב.

הורים רבים בימינו לוקים בביטול עצמי חמור מול ילדיהם, שמנהלים אותם כאילו היו בובות על חוט.

ביטול עצמי גורם למרירות שמצטברת ומצטברת עד שבסופו של דבר היא מתפוצצת עם טון צווחני ומילים קשות.

וגם כשאנו מעמידים פנים שהכל כשורה, בתוכנו מבעבעות מרירות והאשמה כלפי אלו שהעזו לנצל את "טוב לבנו".

3) גורם נוסף לחוסר שליטה רגשית הוא הכחשת רגש טבעי

האם אי פעם שמעתם את עצמכם אומרים: "אני לא אמור/ה לכעוס/להיפגע מדבר כזה!"

אחת הבעיות בימינו היא שכל מיני מנטורים שצצים כפטריות לאחר הגשם משכנעים אותנו להאמין שאנחנו לא אמורים להיות מושפעים מכלום.

אבל זו תפישה לא מציאותית.

ולא רק שהיא לא מציאותית, היא גורמת לנו לשיפוט עצמי, שזה דבר הרסני בפני עצמו, ולהצטברות של רגש מוכחש שמחלחל בתוכנו כמו מוגלה.

זה טבעי לגמרי לכעוס, להתרגש, או להיעלב מ"שטויות" (אחרי הכל אנחנו בני-אדם לא רובוטים). וכן, בהרבה מאוד מהמקרים התגובה הרגשית היתה מוצדקת לחלוטין. באמת היה מדובר במשהו מכעיס או מעליב (אף ש"היועצים הטובים" מנסים לשכנע אותנו שלא כך).

4) דבר נוסף חשוב והכרחי הוא לפתח את היכולת להשקיט את המחשבות ולהירגע.

וזה לא יכול לקרות באמצעות בריחה למסכים, כדורים, אלכוהול או סמים שאמנם מקנים רגיעה זמנית אך משמשים כקביים חיצוניות שמחלישות אותנו עוד יותר.

היום הכי קל לברוח למסכים, וחלק ניכר מבינינו משתמשים בסמים על בסיס קבוע, נוטלים כדורים מסוגים שונים, או נעזרים בכוסית קטנה (או שתיים, שלוש) של אלכוהול מדי יום.

מי שנמצא במצב הזה הוא לא "לא בסדר", אבל הוא בבעיה.

כי במקום לפתח את השרירים הפנימיים וללמוד להשיג רגיעה בכוחות עצמו, הוא בורח. וזה לא ישרת אותו ברגע האמת ולא לטווח הארוך.

ואיך עושים את זה?

אפשר להשתמש במדיטציה או מיינדפולנס, לעשות ספורט, לקרוא ספרים, או לעסוק ביצירה, בגינון או בבישול ואפיה.

אלו כלי עזר מצוינים, אך כדאי שהשימוש בהם יהיה חלק מתכנית שכוללת בתוכה את הנקודות שפרטתי לעיל על-מנת לפתור דברים מהשורש.

5) והכי חשוב: לרצות!

הכוונה היא לרצות להשתנות בעצמי. לא לרצות (או נכון יותר להתעקש) שכל העולם ישתנה כדי שיהיה לי קל ונוח.

להבין שסיטואציות תמיד יהיו, אבל שהגורם היחיד שיש לי שליטה עליו הוא איך אני מגיבה ומתנהלת בסיטואציה.

הניסיון העקר לשנות אחרים והציפיה שהנסיבות יהיו מושלמות ואנשים יתנהגו תמיד באופן הנכון (בעיני), רק מהווים הצדקה להאשמות שלנו וקרקע נוחה לביקורת והוקעת האחר.

-:-

אז בואו נחזור רגע להתחלה, למקום בו אנחנו מנסים לשלוט ברגשותינו ובתגובותינו.

מה שאני אומרת זה שלא ניתן לעשות זאת כאשר בתוכנו בוערת הדרמה והרגליים שלנו אינן נטועות באופן יציב בקרקע.

העניין הוא לא ה"איך להגיב" (זה משני), העניין הוא היכולת להגיב באיפוק ובמתינות ולשמור על רמה סבירה של שלווה גם כאשר אנחנו נתקלים במכשולים ואתגרים.

-:-

אז התחילו ליישם את הנאמר וראו כיצד דברים מתחילים להשתנות.

ואם הרגשות שלכם מנהלים אתכם כבר יותר מדי שנים ושלמתם מחיר יותר מדי גבוה על כך, אני מזמינה אתכם ללחוץ כאן על הקישור ולשלוח לי פניה. אשמח לשוחח, להקשיב ולספר כיצד אוכל לעזור.

-:-

להעמקה:

טבלת רגשות טבעיים מול רגשות דרמטיים (דרמה רגשית) מתוך ספרי 100% בחירה…