כל מי שלוקה בשיפוט עצמי יודע עד כמה זה מכאיב, אבל מעטים יודעים עד כמה זה הרסני. למרות הכאב שבו רוב האנשים מאמינים ששיפוט עצמי הוא דבר מקדם; שאם יכעסו על עצמם מספיק יהווה הדבר תמריץ לשינוי, ושללא שיפוט עצמי ישארו אדישים, תקועים במקום.
וכך נוצר פרדוקס – שכן אלו שרוצים להשתחרר מהכאב מוכנים לעשות זאת רק כשיעמדו בסטנדרט הבלתי מושג שהציבו לעצמם. על-כן הם מבלים חלק ניכר מחייהם בשיפוט ואף בשנאה עצמית בעודם מקווים יום אחד לפגוש את האידאל. אחת מלקוחותיי תיארה זאת היטב: "יש את מי שאני ויש את מי שאני רוצה להיות, ואני חיה בפער שביניהם, ללא יכולת ליהנות ממה שיש לי וממי שאני."
בפועל השיפוט העצמי הוא דווקא מכשול בדרך לשינוי, שכן כשאנו עסוקים בשיפוט עצמי אנחנו למעשה עסוקים בלבַכות על הקיים לא בלשנותו. כלומר, ברחמים עצמיים ולא בפעולה.
האנרגיה של השיפוט העצמי היא אנרגיה מכאיבה ומחלישה, וההלקאה העצמית המתמדת גורמת לנו לחוש שאנו קטנים, מטופשים וחסרי ערך.
אז אם לא אשפוט את עצמי איך אשתנה?
"שיפוט עצמי גורם לי לבחון את הסיטואציה מכל הכיוונים, ודוחף אותי לשנות דברים" הצדיקה מתאמנת את חוסר נכונותה להרפות מהשיפוט העצמי. ואני שואלת "האומנם?"
בואו נבחין לרגע בין ביקורת עצמית בריאה לבין שיפוט עצמי: נניח שדיברתי בתוקפנות לילד. במקרה של ביקורת עצמית מקדמת אחוש צער על הכאב שגרמתי לו, אתן לעצמי זמן להתאושש ואז אתמקד באיך אני רוצה להגיב בפעם הבאה.
במקרה של שיפוט עצמי הרסני לא אתן לעצמי זמן להתאושש, ולשלב הביקורת העצמית יתווספו 'מחמאות' כדוגמת: "סתומה", "את פשוט לא מסוגלת לשלוט בעצמך, הא?", "איזו אמא מחורבנת" וכד' – והדיבור הפנימי הפוגעני יימשך ויימשך ללא תוחלת.
למעשה איננו זקוקים לכאב שבשיפוט העצמי כדי להשתנות שכן מטבענו כולנו אמפתים, כלומר בעלי יכולת לחוש את רגשותיו של האחר. זהו אחד המנגנונים החזקים של הטבע לשמירת האיזון וההרמוניה בין אדם, חי וסביבה. אולם בתרבות המודרנית, מכיוון שכולנו כה שקועים בעצמנו, יכולת זאת רדומה במידה רבה. לכן כאבו של האדם שמולנו – אותו אנו חשים באופן טבעי דווקא כשאנו מפסיקים לקונן על התנהגותנו ונותרים שקטים – מספיק לשם כך.
גם בנוגע לשינוי עצמי בעניינים שבינינו לבין עצמנו (כגון למה אני מרגישה מה שאני מרגישה, רוצה דבר כזה ולא אחר, או למה אני לא מתנהגת באופן שנראה לי מושלם) השיפוט העצמי גורם אך ורק נזק! שכן הוא מחליש אותנו ואינו מאפשר להתמודד עם האתגר העומד בפנינו. הוא גורם לנו לחוש פגומים ושונים, הכי דפוקים מכולם, ובכך שורף כל טיפה של מוטיבציה וגם גורם לדימוי עצמי נמוך בשל השלילה העצמית. וכאשר אנו מתייחסים לעצמנו בצורה כה שלילית הכיצד אנו מצפים שאדם אחר ישא אלינו עיניים?
למה בכל זאת זה כל-כך קשה?
יכול להיות שדבריי עד כה מדברים אליכם, ועם זאת משהו בתוככם מתקשה לקבלם. הנטייה לשפוט את עצמנו מושרשת עמוק שכן היא נחלת הכלל ומוזנת בעוצמה על-ידי מספר גורמים:
הגורם המרכזי הוא ציפיה לא ראלית לשלמות – להיות אדם שחושב 'נכון', מרגיש 'נכון' ופועל תמיד ללא דופי. ברגע שאנו מציבים ציפיה לא ראלית כזו ושונאים את עצמנו על כל חריגה ממנה – אנחנו הופכים לכלב שרודף אחרי זנבו.
בנוסף, כשאנו מאזינים לסובבים שמגלים טפח ומסתירים טפחיים על-מנת לשמר דימוי עצמי 'חזק', צופים בחייהם הנוצצים כביכול ברשתות החברתיות ושומעים רק על הצלחותיהם – מתחזקת בנו התחושה שרק בנו משהו פגום.
וגם כשאנו כבר שומעים על קושי של מישהו אחר אנחנו נוטים להתייחס לכך בביטול. הרווקה, לדוגמה, תתייחס בביטול לקשייה של אם שזה עתה ילדה, שכן לה יש את כל מה שעליו היא חולמת.
מומחי המוטיביציה וההצלחה, מחזקים גם הם את הציפיה הלא ראלית לשלמות, בהבטיחם להמון חיים מושלמים ונוצצים. הם שוכחים לספר שגם אצלם זה לא הכל מושלם, שעושרם בא על חשבון הפתיים ושהצלחה אינה קונה אושר.
הממסד מוסיף לא אחת ומזין את השיפוט העצמי כשהוא ממהר לתייג התנהגות ברת שינוי כהפרעה שדורשת שנים של טיפול והישענות על כדורים.
ובדלת אמותינו הקרובים לנו ביותר מוצאים את עצמם לא אחת מוקיעים אותנו, מחנכים אותנו כילדים ומדגישים את חולשותינו. באופן לא מודע הם (בדיוק כמונו) זקוקים לחוש נעלים על מישהו אחר משום שבתוכם עדיין מנקרת תחושת חוסר ערך.
שינוי מתוך סליחה עצמית
זה לא שאני נגד שיפור עצמי, להפך. אבל אני בעד שיפור עצמי שבא לסייע לנו לחיות במלוא הפוטנציאל, ולא כזה שמנסה להשיג דימוי עצמי נוצץ מתוך תחושת חוסר ערך.
דחף בריא לשינוי יתמקד בשאלות כגון: "מה יסייע לי להיות מאושרת, לחוש מוגשמת, לנהל מערכות יחסים בריאות ולהשפיע באופן חיובי על סביבתי?" ולא באמירות כגון: "אני לא אמורה להרגיש ככה", "אני לא אמורה לחשוב ככה" או "למה רק אצלי זה ככה???"
מה שבעצם אני מנסה לומר זה שזה מעולה שיש לכם שאיפות. אבל אם תתייחסו לעצמכם כאל רובוטים ולא כאל בני-אדם ותשנאו את עצמכם על כל מעידה – לעולם לא תשיגו אותן.
אם מנגד תהיו נכונים לגלות סלחנות כלפי עצמכם, שוב ושוב ושוב, עד שהדברים ישתנו – היום שבו תגיעו למטרה יגיע בוודאות, ואולי אף מהר משדמיינתם.
ועוד דבר קטן – כשאתם מביטים סביב ומקשיבים לאחרים, אל תקשיבו למילותיהם כפשוטן. הקשיבו למה שהם מנסים להסתיר, הביטו בעיניהם וראו בהן את האמת, חושו באנרגיה שהם משדרים ובחנו איך נראה גופם. לא כדי להרגיש ש"צרת רבים חצי נחמה" או כדי להוכיח שמצבכם טוב משלהם, פשוט כדי לפקוח עיניים.
וחשוב מכל… זכרו לאהוב את עצמכם תמיד, על-אף ולמרות! כי שיפוט עצמי הוא בדיוק ההפך מכך.
בהצלחה!
-:-
4 תגובות
השארת תגובה
היי שרון,
אני תמיד נהנית לקרוא את מאמרייך הם נפלאים ואמיתיים המביאים אותי לתובנות…
וכן אהבתי והתחברתי לאחרון "להשתחרר משיפוט…" בהזדמנות זו ספרך " 100% בחירה"
קוראת בו בהנאה ובהפקת תועלת רבה.
המשיכי בהצלחה בדרכך זו ואנו נמשיך ליהנות…
תודה לך,
קורין
קורין
תודה רבה קורין!
כיף לשמוע שאת נהנית מהספר ומהמאמרים 🙂
שרון יקרה,
הייתי אצלך בתהליך של אימון רגשי.פקחת את עיניי ונתת לי כלים להתמודד.
ועם כל זאת: כל מייל שלך שווה זהב. כל כתבה מוסיפה לי עוד ידע ומוטיבציה להמשיך את התהליך שהתחלתי איתך.
אהבתי את המילים: "מומחי המוטיבציה וההצלחה…". ממש לאחרונה התחלתי להבין שכל מה שמבטיחים לי במיילים שונים (שאם רק אנסה את השיטה שלהם יגיע האושר הנכסף), אינו כך, והנה את באה ומחזקת את מה שגיליתי. כל הכבוד על הפתיחות.
המשיכי בדרכך הנהדרת.
הי ניצה יקרה,
כיף לשמוע ממך!
שמחה שהחומרים עוזרים ושאסימונים ממשיכים ליפול 🙂