איך להשתחרר מהקנאה הרעילה??

קנאה היא אולי הרגש המוקע ביותר; שוב ושוב אני נתקלת במתאמנים שמנסים קודם כול להכחיש את קיומה, וכאשר הם נאלצים להודות בה הם מיד מדגישים עד כמה הם שונאים את עצמם בשלה.הם מאמינים שמשהו אצלם לא בסדר על איך שהם חשים. "זה לא טבעי להרגיש קנאה," הם אומרים "אף אחד חוץ ממני לא מרגיש ככה!" הם מוסיפים ודורשים פתרון קסם שיגרום להם מידית להפסיק לקנא.

אבל למרות מה שכולם חושבים קנאה היא רגש טבעי ונורמלי!

כן, כן, שמעתם נכון – קנאה היא רגש טבעי, נורמלי ואפילו בלתי מזיק. איך אני יודעת שהוא טבעי? קודם כול כל דבר שניתן לראות אצל ילדים הוא טבעי גם אצל מבוגרים (למרות שאצל מבוגרים ניתן לצפות לתגובה שונה). שנית, יש לקנאה גם פן חיובי – היא הרגש שדוחף אותנו להשיג דברים ולהתפתח.

כאשר אנו מודים בקנאה ולא מנסים להתווכח איתה היא חולפת כלעומת שבאה. הבעיה דווקא אינה בקנאה אלא בשיפוט העצמי וברחמים העצמיים המתלווים אליה כמעט אוטומטית. הם שמנציחים אותה והופכים אותה לרעילה.

אנחנו כועסים על עצמנו על עצם העובדה שאנו חשים קנאה ומצדיקים זאת בכך שהכעס מועיל – הרי אם נכעס על עצמנו נשתנה, לא? אז זהו שלא. ההלקאה העצמית גורמת לנו לחוש קטנים וחלשים ומותירה אותנו תקועים בדיוק במקום שממנו אנו מנסים לברוח.

השיפוט העצמי הוא למעשה סוג של רחמים עצמיים (שכן מהותו התבכיינות על איך שאנו מרגישים ועל תכונותינו), ועליו נוספים גם הרחמים העצמיים על מה שאין לנו ויש לאחר. כלומר, קינה על נסיבות חיינו.

עם הרחמים העצמיים מתעוררת באופן אוטומטי גם טינה (טיפוח האשמה), שכן אם אני הקרבן מישהו חייב להיות אשם – זה יכול להיות כלפי בן-הזוג שעדיין לא הציע או כלפי אלוהים שלא נתן לי ילד או שלא זִמן לחיי את 'האחד'. ואז חגיגת הרגשות הקשים הופכת לכאוס של ממש.

אז למה אף אחד לא מדבר על קנאה?
"אבל אף אחד סביבי לא מדבר על זה! לא בעלי, לא חברות ולא בעבודה," אמרה לי השבוע מתאמנת. "ברור" עניתי לה "כי כולם כמוך חושבים שלקנא זה פגם ולכן אינם מודים בכך, ולא אחת אף מכחישים את קנאתם."

אז אני מוכנה להיות הראשונה להודות: "אני קנאית!" שנים קנאתי באחותי התאומה שנחשבה יפה ממני, בחברות שהיתה להן זוגיות כשלי לא היתה, בנשים צעירות ויפות ממני, ובמשך עונת הסקי אני מקנאה יום-יום באנשים שעדיין גולשים לאחר שחופשתי כבר הסתיימה.

טוב הבנתי, אז איך משתחררים מזה???
רשימה של מעלותיכם והדברים הטובים שבחייכם לא תשכיח את הקנאה. זו תהיה לא יותר מרציונליזציה, שהיא הניסיון להסביר לעצמנו באופן הגיוני מדוע איננו צריכים להרגיש כפי שאנו מרגישים. ורציונליזציה, כפי שיודע כל מי שניסה זאת, לעולם אינה עובדת, בטח שלא לאורך זמן. לפיכך אין טעם להשתמש בה, לא כלפי עצמכם ולא בניסיון לעודד אחרים.

הדרך להשתחרר מהקנאה פשוטה יחסית ומורכבת ממספר צעדים:
1. השלב הראשון הוא להודות בקנאה. אין צורך לצאת בהכרזה על-כך אלא פשוט להודות בפני עצמכם בקיומה, ללא שיפוט עצמי. אם יש מישהו שאתם סומכים עליו שלא ישפוט אתכם או ימהר לחלק עצות – יועיל גם לשתף את רגשותיכם; "כן, אני מקנאה שאחותי בהריון", "מקנא שהוא זכה בקידום שרציתי." לעתים עצם ההכרה ברגש וביטויו תספיק ותאפשר לו להתפוגג.

2. השלב השני (ואולי עבור רבים הוא בעצם הראשון) הוא לקבל את עובדת קיומה של הקנאה מבלי לכעוס על עצמכם. גם אם לדעתכם אתם היחידים בעולם שמתמודדים עם קנאה, עדיין לקונן על-כך לא יעזור. אך קבלת העובדה שאתם מקנאים תשחרר אנרגיה עצומה בה תוכלו להשתמש לשינוי המצב.

3. לפני שאתם מנסים לשנות את המצב עצרו לרגע. קחו כמה דקות ושבו בשקט בעודכם נותנים מקום לרגש מבלי להתכווח עמו.

4. שימו לרחמים העצמיים שמן הסתם התלבשו על הקנאה, ובמקום לבַכות על מה שאין החלו לחשוב על דרכים להשיג את רצונכם או קבלו את העובדה שהדבר לא יקרה. (ב"לא יקרה" איני מתכוונת ל'ראיית עתיד' כגון "לעולם לא תהיה לי זוגיות!!!" אלא לעובדה כדוגמת זו שלא ניתן להשיב את הזמן לאחור).

5. נכון שזה יותר חינני לפרגן, ונכון שבסיסו של כל שפע היא הכרה בשפע שכבר קיים. אבל לעתים זה יהיה למעלה מכוחותיכם להכיל את זה שלאדם אחר יש בדיוק את מה שאתם רוצים, ויהיה עליכם לקחת מעט ספייס. כל עוד אינכם יוצרים נתק מוחלט או מפגינים חוסר כבוד לאחר, לא יקרה כלום אם תתנו לעצמכם להתאושש עד שתרגישו שאתם מסוגלים להתמודד עם המצב.

אשמח לשמוע מה דעתכם : )

לפרטים על אימון אישי-רגשי
לפרטים על הספר 100% בחירה

הכתבה פורסמה גם ב-Ynet