אחד הנושאים שסביבם קיימת הטעייה עצומה הוא בכי. רבים ישכנעו אתכם שבכי הוא דבר בריא וטבעי. אך האם זאת האמת? ומה אם אומר לכם שבכי עלול לגרום לנזק של ממש – נזק לדימוי העצמי שלכם, ליכולתכם להתמודד עם בעיות, שהוא עלול למשוך לחייכם אנשים לא מתאימים ואירועים מכאיבים?
עם פתיחת השנה החלטתי לעשות סדר בנושא טעון זה, ולתת בידיכם תובנות שיאפשרו לכם להתנהל השנה אחרת – להתנהל להצלחה!
הטוב, הרע והמכוער – סוגים שונים של בכי
כדי להחליט האם הבכי בריא יש להבין שקיימים סוגים שונים של בכי חלקם טבעיים וחלקם לא, חלקם בריאים וחלקם לא:
בכי של התרגשות – בכי של התרגשות הוא בכי טבעי שעשוי לעלות באירועים שונים; כשאנו אומרים משהו אישי למישהו אהוב, בעת דיבור בפני קהל (בעיקר כאשר אנו חושפים את עצמנו באופן אישי) או בעת פגישה מרגשת עם אדם יקר.
בכי בעת קריאת ספר מרגש/עצוב או צפייה בסרט – לעתים אנו כה מזדהים עם הדמויות ועם הסיפור עד שעם הסיום (בין אם עצוב או שמח) דמעות עומדות בגרוננו, ולעתים עולה בכי. זהו בכי בריא וטבעי כמובן.
בכי ילדי – עבור תינוק קטן שאינו מסוגל לבטא את עצמו משמש הבכי כאמצעי תקשורת. באמצעות הבכי הוא מודיע למטפל מתי הוא רעב, אם משהו מפריע לו או על רצון בקרבה.
כאשר התינוק גדל, לא אחת הופך הבכי לכלי, כלי שבאמצעותו גורם הילד לסובבים לעשות כרצונו.
ישנם מקרים שבהם נראה ילד קטן בוכה בכי שאינו פרופורציונלי לאירוע או בוכה ללא סיבה. כאן יעיד הבכי על קושי רגשי שחווה הילד, לרוב כתוצאה מהאנרגיה השוררת בבית, כאשר הילד חש באופן לא מודע את המטענים הרגשיים שנושאים הוריו או מושפע מיחסם אליו.
בכי שמטרתו לגייס תמיכה ואהדה מהסובבים – בדומה לתינוק הרך שבאמצעות בכיו משיג טיפול ותמיכה, עושים מבוגרים שימוש מכוון בבכי כדי להשיג תמיכה, אהדה וטיפול.
בניגוד לשימוש הטבעי של תינוק בבכי כזה, שימוש מכוון של מבוגרים בבכי אינו מעורר אהדה של ממש. נכון, יהיו חברות, אמהות, בני-זוג או מושיעים מזדמנים שיקפצו לנחם ולטפל בכם כשיראו אתכם בוכים, אך גם הם, ברגע שהבכי יהפוך להרגל, יקוצו בכך.
חשבו על אותן פעמים שבהן עמדתם מנגד; אולי היתה זו אמא שבכל פעם שהיה לה קשה או נעלבה התחילה להזיל דמעות, חברה שכבר לא ידעתם מה לעשות עם ההתפרצויות הרגשיות שלה, או בן/בת-זוג שלא הפסיקו להתבכיין על תסכוליהם ועל מר גורלם. אם בהתחלה זה חמוד וגורם לתומך לחוש לרגע כמושיע חזק, עם הזמן הבכי המניפולטיבי מאבד לחלוטין מחִנו.
"אבל זו לא מניפולציה, אני לא יכולה לשלוט בזה," תאמרו. ובכן, כאשר אנו משתמשים במניפולציות אנו לומדים במהרה להאמין להן, ומתעלמים מכך שבירכתי תודעתנו ברור לנו לחלוטין מה אנו עושים.
בכי מניפולטיבי עשוי להביא להקלה קצרת טווח כאשר הוא משיג את מטרתו, אך המחיר שאנו משלמים עליו כבד (מיאוס מצד הסובבים, אומללות ותחושת קורבנות).
בכי של רחמים עצמיים – בכי של רחמים עצמיים דומה במהותו לבכי המניפולטיבי, אלא שבכי זה יעשה לעתים בינינו לבין עצמנו. ברוב המקרים כאשר אדם בוכה כאשר הוא לבד, הוא בוכה בפני בורא עולם (כן, כן, גם האתאיסטים הגמורים בוכים למי שהם מכנים 'גורל', 'מזל' או 'היקום', כלומר, המקבילה החילונית לבורא עולם), בתקווה שיראה סוף-סוף כמה את אומללותו וייתן לו את מבוקשו.
בבכי שכזה אין טעם שכן אם תבחנו כיצד דברים פועלים במציאות, תגלו שאומללות תמיד גוררת עוד אומללות; אנרגיה של קורבנות, רחמים עצמיים והתנגדות לקיים תביא לחייכם אירועים ואנשים להם אנרגיה דומה, ואלו בתורם יוסיפו על כאבכם.
בכי כזה מספק אמנם הקלה קצרת מועד אך בו בזמן הוא מגביר את תחושת חוסר האונים ואת האומללות. איני אומרת שעליכם להיות שמחים וחיוביים כל הזמן שכן זה לא מציאותי, אך ניתן ברובו המוחלט של הזמן להיות שלווים כאשר אנו נכונים לקבל ללא תלונה את מה שלא ניתן לשנות, ופועלים בנחישות לשינוי המצב היכן שניתן.
ניתן לזהות בכי של רחמים עצמיים על-פי הקינה העצובה שמתלווה לו. אם תקשיבו למחשבותיכם בעת בכי שכזה תשמעו משפטים כגון: "זה לעולם לא יסתדר", "משהו אצלי דפוק", "יש לי מזל רע", "זה לא פייר", "זה לא מגיע לי" או "זה לא היה צריך לקרות…".
בכי שנובע מעצב אמיתי – עצב אמיתי, בניגוד לרחמים עצמיים, מתרחש לעתים רחוקות. בעת מוות של אדם קרוב, עם סיומה של מערכת יחסים (שם מהר מאוד, לצד העצב הטבעי, עולים לא אחת רחמים עצמיים) או עם סיומה של תקופה יפה (לדוג' קורס שבו יצרתם קשר עמוק עם המשתתפים או מקום עבודה שבו היו לכם חברים רבים).
בניגוד לבכי של רחמים עצמיים שיכול להימשך שעות ואף ימים (כל עוד מזינה אותו הקינה העצובה), בכי שנובע מעצב אמיתי יהיה קצר – פרץ של דמעות, שעשוי לעלות מעת לעת בתקופת האבל.
בכי שנובע מעלבון/אכזבה/התפרקות צבר רגשות – רגש הוא דבר טבעי, ולעתים רגשות שונים יעלו דמעות בעינינו. בכי כזה יהיה בכי קצר, לעתים רק דמעות שיעלו בעיניים. כדי שהבכי יהפוך לממושך יהיה עלינו ליצור סביבו דרמה באמצעות משפטים כגון: "אני מאוכזב מעצמי" או "איזה סתומה אני, איך יכולתי לתת לזה לקרות?"
בכי שנובע מחולשה – לעתים תמצאו את עצמכם נוטים בקלות לפרוץ בבכי, בצורה שאינה אופיינית לכם בדרך-כלל (ושאין בה מניפולציה או רחמים עצמיים). דבר זה יעיד שאתם נמצאים במצב שאינו נכון לכם ואינו בריא לכם, כגון מערכת יחסים שמחלישה אתכם או שאתם מתנהלים בתוכה באופן שפוגע בכם. במקרה כזה, אם הנסיבות ברורות לכם, שנו אותן, אם אינכם מבינים עד הסוף מה קורה, היעזרו באיש מקצוע.
אבל אם אשאיר את זה בפנים אתפוצץ…
כפי שהבחנו ישנם סוגים של בכי שאין סיבה להשאירם בפנים אך על סוגים אחרים כדאי יהיה לוותר; על בכי מניפולטיבי קל מאוד לוותר כאשר אנו מבינים שאין טעם לדרוש מהעולם פיצוי על חסרי ילדותנו, ובמקום זאת בוחרים להתנהל באופן בוגר וענייני. בכי של רחמים עצמיים הוא ביטוי של רחמים עצמיים, ולכן כשמוותרים על הרחמים העצמיים נעלם גם הבכי. ואיך עושים זאת? על-ידי החלטה פשוטה שמהותה: "אני מוכן/ה להיות שלוו/ה כעת, ולהפסיק לבכות על מר גורלי, למרות שישנם דברים שעדיין לא הסתדרו לרצוני."
שלכם,
שרון
(אשמח כמובן לשמוע את תגובותיכם ולענות על שאלותיכם כאן בהמשך
)
15 תגובות
השארת תגובה
באמת כתבה מטופשת וחסרת אחריות
אהבתי את מה שכתבת. אני חושבת שזה מאוד אמיתי וכנה. אם כל אדם יסתכל לתוך עצמו בכנות ובבהירות הוא ימצא הרבה ממה שכתבת אמת. אבל פה הקושי נמצא. ההסתכלות וההכרה באמת.
היי רונית,
שמחה שאהבת!
אכן לא קל להביט על עצמנו במראה ולהכיר באמת, אבל כשאנו בשלים לכך זה הופך פשוט יותר וזה גם מתגמל כשדברים מתחילים להשתנות ואנחנו מתחילים להרגיש אחרת.
די מקומם הטקסט הזה.
בסדר, אז פה ושם יש מקרים של בכי מניפולטיבי, וברור שזה בעייתי, אבל זה בשוליים, ואת שמה את זה במרכז. נדיר מאוד שנתקלים בבוכים מניפולטיביים (לפחות בחוויה שלי).
אבל המסגור של הכל שבכי הוא דבר בעייתי, ויכול לגרום נזק של ממש? מאיפה הבאת את זה?
אולי הבכי עוזר לאנשים שהם לא את לעבד את הרחמים/עצב/התרגשות שלהם? אולי לבכי יש גם תפקיד פיזיולוגי? אולי זאת דרך טובה להרים את מצב הרוח בזמנים קשים או מטלטלים? אולי אפשר להסתכל על בכי כסוג של תרופה? אולי לבכי יש גם תפקיד חברתי חשוב – למשל להפגין מצוקה ולהוביל לטיפול בבעיה או ליצור קרבה ואינטימיות בין אנשים?
את מפנימה כאן תפיסות שבכי קשור לחוסר אונים, חוסר יציבות, מניפולטיביות, נשיות – אבל מי אמר שזה ככה בכלל. חשבת שאולי את משתפת פעולה עם נורמות חברתיות דכאניות, בלי לשים לב בכלל?
תגובה מושלמת.
לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר.
היי, אני מאוד מתחברת למה שאת רושמת. סביר להניח שלפעמים יש רגשות מעורבים וקשה להצביע על מה סיבת הבכי אבל ללא ספק יש אנשים שמשתמשים בבכי במקרים שאין לו שום מקום. יש סיטואציות שהפתרון הנכון הוא להתמודד, לדבר לעצמך, לחזק את עצמך, ללמוד להיות חזק יותר… כל מי שמגיב כאן בצורה שלילית כנראה לא פגש או ניהל מערכת יחסים עם אדם שכל בעיה מבטא בבכי.
צריך לזכור שכשאדם בוכה מהסיבות הלא נכונות זה קצת כמו לטפל בילד קטן אבל יותר גרוע בגלל שכשאדם בוגר בוכה אז באופן טבעי לאדם שמולו מופעל רגש ואם הזמן זה שוחק את הנפש ומכולל אנרגיה לא טובה בבית…
היי,
שמחה לשמוע שהתחברת.
את צודקת לגבי כך שזה עלול ליצור עול רגשי עצום גם על הצד השני.
גם אותי הצלחת לעצבן
ביטוי רגשות דרך בכי הוא אחד המטהרים הגדולים ביותר.
זה לא משנה מאיפה הבכי מגיע, אם זה מרחמים עצמים, כאב או חוסר אונים.
ברגע שבוכים המון פסולת מתרוקנת מהנשמה ואנחנו מרגישים קלילים יותר.
לומר ש: ואני מצטטת אותך: ״פרץ רגשי בלתי נשלט קורה רק לנשים שמצבן הרגשי לא יציב״. מראה על אישה שמחוברת לצדדים המצ׳ואיסטים באישיותה ושלבכות זה בשבילך חולשה.
ההיפך הוא הנכון: לבכות זו לא חולשה אלא ביטוי של רגש. ולבכות המון זה דווקא מעולה.
אותי את דווקא מדאיגה, רואה בכל תגובה תוקפנות.
לכי לבכות קצת תתחברי לרגש.
את כותבת שטויות במיץ עגבניות.. לא ברור מאיפה הבאת את הדברים האלה.. אם לא בקיאים בנושא מסוים, או לא יודעים את ההסבר הביולוגי פיזיולוגי מאחוריו, לא חייבים לרשום בכוח..
תכל'ס זה פשוט עובד ובגדול. לא צריך להיות מדען טילים כדי להבין את זה, רק לנסות ולראות. ואם תקראי טוב לא אמרתי שבכי טבעי אינו בריא, רק בכי של דרמה ורחמים עצמיים שמה שמזין אותו זה סיפור עצוב.
ממליצה לך לשים לב לאנרגיה המאוד קשה שעומדת מאחורי תגובתך.
על מה מבוססים הדברים? זה לא נשמע משכנע, זה נשמע רק ההיגיון שלך, ניסיון וכמה כתבות שקראת.
בלי קשר לזה, הכתבה לא מספיק דדוקטיבית ולא מקיפה. תיארת כמה מקרים פרטיים של בכי, תוך התעלמות מהפן הפיזיולוגי.
ודרך אגב, אני בוכה לבד במיטה לעצמי אם נדמה לי שרמזו או חשבו שאני שמנה למשל, כשלא התייחסו אליי בחנות או לא ניתקו אותי מהוט, כשאין לי כוח לעשות מחר את מה שאני אמורה לעשו
וכיו׳ב, וזה לא לאלוהים ולא לגורל ולא למזל, ולא מתוך רחמים עצמיים
הי ניצן,
כל בכי שמלווה בקינה עצובה (כלומר, בזמן שאני בוכה אני מקוננת בראשי או בקול רם) שזה רוב המקרים – הוא בכי של רחמים עצמיים.
בקינה ניתן להבחין לפי האינטונציה הבכיינית, המילים הקשות, התנגדות עזה לקיים, והנחות כגון: "אם רק הכול היה שונה…" או "לעולם זה יהיה ככה…", שמשמשות להלהטת הבכי.
אני מסכימה שיש דברים בחיים שהם כואבים ומרגיזים. אבל אדם שנכנס מכל דבר לדרמה של רחמים עצמיים ומוצא את עצמו יושב ובוכה במשך שעות – לא יוכל להתמודד כשיגיעו הדברים הכבדים באמת.
וכך אנשים מגיעים לדיכאון, חרדות, מאבדים את הצפון כשהוריהם נפטרים וגורמים לילדיהם כאב עז באופן מתמשך.
יש שיבינו את מה שאני אומרת, ויש שיאשימו אותי בחוסר הבנה.
מי שיבין יזכה בחיים של שחרור, עוצמה וחופש.
התמונה המלאה בספרי "100% בחירה".
בהצלחה!
את כותבת דברים מסוכנים!
בכי (לא מניפולטיבי) הוא הכרחי לבריאות הגוף והנפש, וכליאתו עלולה להביא למחלות קשות – התקפי-לב, ארועים מוחיים ואומרים שאפילו סרטן.
המושג "רחמים עצמיים" לא קיים בלקסיקון שלי!
לכל אחד יש ימים קשים וזו לא רק זכותו, אלא גם חובתו – להביע את זה, אחרת הוא באמת יתפוצץ!
אני מאוד מקווה בשבילך שאת לא מיישמת את התאוריה המפוקפקת שלך על עצמך. ואם כן – אל תבואי אחר-כך… לבכות לנו שאיבדת את הבריאות בגלל זה!
לא רק שקיים דבר כזה רחמים עצמיים אלא שזו המחלה הגדולה ביותר של העידן המודרני.
הייתי ממליצה לך לשים לב לנימת התגובה שהיא מאוד מאוד תוקפנית.
מצרפת כמה שאלות ששלחה לי אחת מקוראותיי המקסימות – שאלות שלדעתי ידברו אל רבים – ותשובה עליהן:
ש: ידוע לי שגם נשים שעוברות שינויים הורמונליים מרגישות צורך תכוף לבכות בשל דברים שבדרך כלל יותר קל להן להתמודד איתן.
ת: השפעה הורמונלית כזו או אחרת על הרגשות תתכן, אך פרץ רגשי בלתי נשלט קורה רק לנשים שמצבן הרגשי לא יציב. אני מכנה זאת אפקט ה'סיבה למסיבה'. ניתן היה לראות אפקט זה במלחמה שהתרחשה בקיץ האחרון, כאשר רבים חשו לגיטימציה להחצין ביתר שאת את הרגשות השליליים ואת הפחדים שנמצאים בתוכם כל הזמן.
ש: לעתים אנשים שחוו טראומות, במיוחד נשים עלולות להרגיש צורך בלתי נישלט לבכות עקב צפייה בכתבה העוסקת בטראומה דומה לזו שעברו בעצמן, כמו גם שיחה על חוויות טראומתיות דומות לאלה שעברו.
ת: סביר להניח שאחרי טראומה אכן יהיה צורך לבכות, וגם שעיסוק עתידי בנושאים אלה יעלה בכי, אבל במקרים כאלה מהר מאוד מתערב הדרמה ומלהיטה את הבכי: "איך זה קרה לי?", "זה לא היה צריך לקרות?", "למה דווקא לי?" וכד'. כשאדם נמצא במקום מאוד יציב ונטול דרמה הבכי יהיה בעל אופי שונה.
ש: בכי בעקבות פרידה מבן-זוג שלא קרתה מיוזמתם ושהמחשבה עליה מעוררת תחושת אבדן, כמו גם תחושת ספק לגבי יצירת מערכת-יחסים טובה, אם זה אפשרי בכלל?
ת: כפי שציינתי בכתבה פרידה היא כמו אבל ולכן עשוי לעלות בכי לאחר פרידה. לבכות על ספק לגבי יצירת מערכת יחסים טובה זה כבר להזין את הדרמה
ש: בעניין זה, הבכי באמת עשוי להחליש את האדם שבוכה מפני שהוא לא מאמין שהוא מספיק בעל ערך ומסוגלות ליצור מערכת-יחסים טובה ומשמעותית,
ת: אם כך, מומלץ שיקבל עזרה מקצועית
ש: נראה לי שהצורך לבכות קורה לפחות בחודש הראשון שלאחר הפרידה לרוב הנשים, ולעתים נימשך מעבר לכך. כשאני חוויתי זאת הרגשתי שאני לא שולטת בזה, הגעגועים לבן-הזוג ולתקופה שחלקנו יחד היו מגיעים ואז הדמעות. לשמחתי זה עבר לי, ואני מסוגלת היום לראות בהחלט גם את היתרונות בסיומו של הקשר ההוא ולראות גם את הצדדים שבהם אני לא הייתי מרוצה ממערכת היחסים, ואפילו להודות על כך שהוא זה שיזם את הסיום.
ת: כפי שרשמתי בכתבה, בעת אבל יעלו דמעות מפעם לפעם, אך ללא דרמה ורחמים עצמיים הבכי יהיה קצר. (האבל עצמו עשוי להיות ממושך יותר, לרוב מעבר לסטנדרט של מקסימום חודש שהחברה שלנו מציבה לו – אך אין סיבה שיהיה כרוך בבכי בלתי נשלט ובחוסר תפקוד). אך רק הדרמה והרחמים העצמיים יכולים להזין בכי דרמטי וממושך (כזה שנמשך שעות וימים). אני מכירה נשים שהצורך לבכות לא פסק אצלן חודשים רבים, שכן הדרמה הזינה את האומללות ואת הדמעות ללא הפסק.