הדבר שבכוחו לשנות את חייך מקצה לקצה!

ישנו דבר אחד שבכוחו לשנות את חייכם מקצה לקצה, דבר אחד קטן שיגרום להכל להראות אחרת – לא, לא השגת זוגיות, הצלחה או ילדים, לא חשיבה חיובית, לא היכולת לקבל הכל באהבה, לא 'לנקות' מגופכם את מטעני העבר – דבר אחד קטן ופשוט שכל אחד יכול לעשות באופן מיידי כאן ועכשיו: ויתור על הרחמים העצמיים.

בכדי לוותר על הרחמים העצמיים יש קודם כל ללמוד לזהותם ולהודות בקיומם, שכן לעיתים תכופות תשמעו את עצמכם ואת אלו שמולכם ממהרים להצהיר: "זה לא שאני מרחמת על עצמי..".

רחמים עצמיים מופיעים ב-3 אופנים מרכזיים:

• טיפוח צער והאשמה כלפי מה שקרה או שלא קרה, כלפי מה שעתיד לקרות או שכבר לא יקרה וכלפי האנשים שהיו מעורבים בכך – רבים מאיתנו עברו דברים מכאיבים ואף נוראים, איני מקלה בכך ראש. אך כל עוד אנו ממשיכים לטפח ברגע ההווה את הרגשות הקשים כלפי מה שקרה מחרב הדבר את חיינו כעת. מאחורי הקושי להניח מסתתר הצורך העיוור בנקמה וההנחה המכאיבה (אך למרבה המזל השגויה) שגורסת: "בגלל מה שחוויתי כך יראו שארית חיי".
  
• הלקאה עצמית – התבוססות בצער ובכעס עצמי על טעויות העבר שמונעת הפקת לקחים מושכלת ופעולה יעילה לשינוי המצב ברגע ההווה.
• הקצנת המצב בצורה הצובעת בשחור את שארית עתידנו ("לי זה כבר לעולם לא יקרה", "אצלי זה תמיד ככה"), כאילו היינו חוזי עתידות מיומנים 🙂
  

למרות הצער והכאב שגורמים הרחמים העצמיים יש להתבוססות בהם היבט ממכר; ה'מכורים' חשים אמנם כאב עז כאשר המחשבות העצובות מציפות אותם, אך הכאב מתובל בציפיה מתוקה שמישהו יכיר סוף-סוף בכאבם ויושיע אותם מביש מזלם, כפי שמתארת זאת בצורה מקסימה קרטיס סיטנפלד בספרה 'במרחק נגיעה': "בשנה הראשונה באולט האמנתי לפעמים שאם העצב שלי יהיה חזק מספיק, הוא ימשוך אלי כמו מגנט בחור מדהים שיבוא לחדר שלי כדי לנחם אותי, וזה היה התמריץ שלי, כשהייתי לבד, לשכב ולבכות. אבל שום דבר לא יצא מהמאמצים האלה ובסופו של דבר הבנתי שהזמן עובר מהר יותר כשעושים משהו כמו צפייה בטלוויזיה או קריאה בכתב עת."

כאשר אני מבקשת מלקוחותיי לוותר על הרחמים העצמיים הן נוקטות במגוון טיעונים בניסיון לשכנע אותי עד כמה בלתי אפשרית בקשתי: "זה לא שאני לא רוצה אני לא יודעת איך", "קשה לשנות הרגלים של 30 שנה…", "אבל אני לא יכולה להגיד שהכל בסדר!" ועוד ועוד ועוד…!!!

לכן, אני רוצה לחלוק עמכם את הרגע בו אני ויתרתי על הרחמים העצמיים, כאשר הייתי בת 38:

באותה שנה השתתפתי בקורס מנהיגות מטעם בית הספר לאימון CTI, היתה זו החוויה העוצמתית ביותר שחוויתי בחיי. ועל-אף ששנה קודם לכן, כשהתחלתי בהסבה מקצועית לתחום האימון, הפכתי לאדם שליו ורגוע הרבה יותר, בקורס צצו לפתע מכשלות העבר ולרגעים חשתי שוב שונה, לא אהובה, ביקורתית וכועסת. את המפגש השלישי של הקבוצה התחלנו ביום שתיקה. במשך חלק ניכר מהיום העסיקו אותי מחשבות טינה והאשמה כלפי שני אנשים, עם האחת רבתי זה לא מכבר, מהשני חוויתי אכזבה. מכיוון שלא דיברתי ולא הבעתי את כעסי באופן אחר, אף אחד, כביכול, לא יכול היה לדעת מהו מצב רוחי.

בארוחת הערב, כשעה לפני תום יום השתיקה ישבתי ליד אחת המנחות, שהזכירה קודם לכן את רגישותה לאנרגיות. באמצע הארוחה היא קמה לפתע ועברה מקום. 'הסרטים' הפנימיים שלי התחילו להשתולל: "היא לא אוהבת אותי", "היא לא יכולה לסבול את נוכחותי". הכעס שלי התגבר ונוספו עליו רחמים עצמיים: "אף אחד לא אוהב אותי", "אנשים לא מקבלים אותי ולא יכולים לסבול את נוכחותי".

סיימתי את הארוחה וישבתי עם עצמי מתבוססת בכעס וברחמים עצמיים כאשר לפתע עלתה בתוכי הבנה; הבנתי שהאנרגיה שלי שלילית ומכאיבה ושהיא קורנת ממני אף כשאינני אומרת מילה, הופכת את האוירה סביבי ללא נעימה ולא מזמינה. "טוב, אני יכולה להמשיך לרחם על עצמי ולכעוס," אמרתי לעצמי "ואני גם יכולה לוותר על כך, להפוך מזמינה יותר ולהפסיק להרחיק אנשים". וברגע שהחלטתי זאת משהו בתוכי השתנה; הפכתי קלה יותר והדברים עליהם התמרמרתי איבדו מכובד משקלם.

עד היום איני יודעת אם זו אכן הסיבה שהמנחה עברה מקום וזה לא באמת משנה. מה שמשנה זה שמאותו יום אני חיה בבחירה – הבחירה שלא להוסיף דרמה ושליליות על מצב נתון בשל הבנת גודל השפעתם על מציאות חיי ועל תגובת הסובבים כלפיי.

הסוויצ' הפנימי המיסתורי שסייע לי לוותר על הרחמים העצמיים, אותו גיליתי ברגע של יאוש, קיים בכל אחד מאיתנו ולהפעילו ניתן רק באמצעות כוח הרצון; כאילו היינו עומדים מול קיר אדיר, בלתי ניתן לחצייה, ולפתע הוא נעלם פשוט משום שרצינו בכך. הקיר הינו קיר דמיוני שנמצא בתוכנו, ועד הרגע בו מתרחש השינוי יראה כאילו בלתי אפשרי לחצותו. ואז, ברגע אחד הוא נעלם וכל מציאות חיינו משתנה.