השליליות שברקע

אני פוגשת אנשים רבים הפונים מתוך מצוקה ורצון לשינוי, אך כשהם מתחילים לתאר את חייהם התסריט הבא חוזר שוב ושוב: כאשר אני מאירה את אותן צורות ביטוי בהן טמונה אותה שליליות מעודנת שעדיין קיימת בהם (לדוג' העווית פנים המלווה את דבריהם, שינוי טון הדיבור, ביטוי של רגש וכד') הם מייד מתכחשים למה שעלה שעלה וממהרים לספר עד כמה מצבם טוב ביחס למה שהיה בעבר. וכך במקום להתקדם לעבר מטרתם הם נתקעים במקום בניסיון לשמור על תדמיתם.

כיצד זה בא לידי ביטוי?
לדוגמא: רווקה החוזרת שוב ושוב על האמירה "מטבעי אני זקוקה לאנשים סביבי וקשה לי להיות לבד". כשהיא אומרת משפט זה היא מתייחסת אליו כאל תיאור עובדה, ואף כי קרוב לוודאי שיש בכך מן האמת למשפט הזה מתלווה סיפור עצוב שיתכן וישמע כך: "איני יכולה כך יותר", "כשיהיה לי מישהו הכל יהיה הרבה יותר טוב". אם תשאלו אותה למה אינה מבלה עם חבריה הרבים היא תענה שאין לה מצב-רוח לראותם. בעצם, האמירה שלה היא התנגדות לקיים והתרסה האומרת לעולם "אם לא תתן לי את מה שאני מבקשת איני מוכנה להיות מאושרת." אם תהפוך ערה להשפעה של דבריה על הרגשתה הפנימית היא תראה שמייד עם אמירת המשפט מתגברת בה תחושת הכאב ואליה מתווספים תסכול ורחמים עצמיים.

דרך נוספת בה השליליות המעודנת באה לידי ביטוי היא תגובתיות יתר המכילה ביטויי כעס ואי-שביעות רצון. לדוגמא: אם המגיבה כלפי כל דבר שעושה ילדה בתוקפנות מנסה להפסיק התנהגות לא נאותה, אך בדרך בה היא עושה זאת היא מלבה את הכעס שבה ובתמורה מקבלת תגובת נגד מהילד שמרגיש כועס ופגוע. אשה המפטירה לעצמה אמירות בטון מאשים מעט בכוונה שבן-זוגה ישמע מנסה להשיג מטרה, אך עם אמירת המילים מייד עולה בה תחושת קורבנות ותסכול והצד השני מרגיש מותקף ואינו שש לשתף פעולה.

אולם הדרך העיקרית בה אותה שליליות מעודנת באה לידי ביטוי היא מינורית בהרבה. חלק ניכר מהמלל של רובנו מלא במשפטים תמימים לכאורה המביעים התנגדות, החמצה ותסכול והם נעלמים מעיננו לגמרי. לדוג': "חבל שלא התחלתי לעשות סקי כבר לפני עשר שנים", "חבל שכשנסענו לטיול בצפון לא היה מזג אויר כזה יפה", "אני לא מבינה למה הוא היה צריך להגיב ככה" ועוד. מכיוון שהם כביכול משפטים תמימים הם נראים מוצדקים וטבעיים בעיני השכל, ועם זאת, לאנרגיה השלילית הטמונה בהם יש השפעה.

השליליות המעודנת ממלאת אתכם כמו רעל המחלחל באיטיות מבלי שיורגש, כל אירוע קטן וחסר משמעות כביכול מוסיף עוד לאותה אנרגיה שכבר קיימת בתוככם, אנרגיה הצובעת את הדרך בה אתם רואים את העולם, משפיעה על הרגשתכם הפנימית ומרחיקה אתכם מהשגת מטרותיכם. זוהי תופעה תרבותית ולכן בודדים בלבד אינם חוטאים בה. בכדי לזהות אותה בתוככם עליכם להיות כנים מספיק ולהסכים להכיר במה שעדיין אינו עובד בחייכם. השכל, שהוא האגו, יהתל בכם ויספר שכשתכירו בכך זו תהיה 'הודאה בחולשה', שאם תביטו על מה שאינו עובד זה יבטל את הישגכם הקודמים, או שזה 'ללכת אחורה'.

בכדי להתחיל ולשנות מצב זה:

• שימו לב כאשר אתם מנסים לתקן את הרושם שיצר משהו 'שלילי' שסיפרתם על עצמכם/חייכם לפני דקות בלבד בכדי לשמור על תדמיתכם.
• שימו לב לפער שבין מילותיכם לבין הדרך בה הן נאמרות (אינטונציה, העוויות פנים, תחושה פנימית העולה בכם בהקשר לנאמר).
• התחילו לשים לב כמה פעמים ביום אתם מתלוננים על משהו או על מישהו ובתחושה שזה ממלא אתכם לאחר רגע קטן של סיפוק ושחרור.
• הפסיקו לנסות לברוח מן הרגשות העולים בכם. במקום זאת הפנו את תשומת לבכם לאופן הפיזי בו הרגש בא לידי ביטוי במקום לסיפור על הרגש המעצים את הכאב שבכם.
• כאשר אתם מבחינים באותה שליליות שעדיין קיימת בכם, זכרו שלא נכשלתם אלא הצלחתם, שכן רגע הזיהוי הוא רגע של נוכחות, של אי-הזדהות עם השכל 🙂