התחושה שאני "לא מספיק" (מוצלחת, יפה, מצליחה, רזה, מעניינת, בעלת ידע כללי או "מלומדת") היא לא נחלת העידן החדש.
אך בעת הזו הגיע העניין לממדי שיא וצעירים רבים ואף ילדים חרדים מכל דבר שהם מחשיבים כעדות לחוסר ערכם; או מבלים ברדיפה אחר זנבם בניסיון להיות "מספיק" שלעולם אינו צולח, משום שהסטנדרט שלהם להצלחה בעצם דורש מהם להפוך ללא אנושיים, לכאלה שאין להם חולשות ולעולם אינם טועים.
ישנם מקרים בהם קל לזהות שאדם מרגיש "לא מספיק". הוא סגור, נמנע מדברים, מתקשה להתמודד עם כישלון ומצהיר על-כך שהוא מפחד לטעות.
אבל ישנם מקרים רבים בהם המביט מהצד יניח שהאדם מולו בטוח בעצמו, ואולי אפילו "עף על עצמו", מבלי להבין שאותו אדם רחוק מלהרגיש כך בעצמו.
רווקים ורווקות למשל משוכנעים שלנשואים הרבה יותר קל. שיש להם כתף להישען עליה ומישהו שאוהב אותם.
אבל הנשואים (או אלו שנמצאים בזוגיות) הרבה פעמים בכלל לא מרגישים כך. מבחינתם יש להם שפע סיבות להרגיש "לא מספיק" – למשל מצב הקריירה שלהם, שביעות רצון מהזוגיות, פחד מבגידה, תחושת פחיתות מול בן/בת-הזוג, מספר הילדים שלהם, מראה, משקל, כסף ועוד.
בעולם הקריירה יש המשוכנעים שאלו שנמצאים בדרגות ניהול בכירות בהכרח מרגישים בטוחים בעצמם, אינם חווים קושי ואינם חוששים מדבר. אבל בפועל זה לא בהכרח כך. קושי וחוסר ביטחון יכולים להופיע בכל שלב.
מהיכן נובעת התחושה שאנחנו "לא מספיק"?
למעשה אנו נולדים ללא תחושת ערך עצמי, אנחנו נולדים עם תחושת שלמות עצמית כמו כל החי והצומח. תינוק לא ישכב לו ויחשוב אם הוא מספיק יפה, חכם או נחמד.
אנחנו שואבים את תחושת הערך העצמי שלנו מיחסה של הסביבה אלינו, וסופגים גם את תחושת הערך העצמי של הורינו ומושפעים ממצבם הנפשי.
ישנם עוד מגוון דברים שיכולים להשפיע על הערך העצמי שלנו בשנות התבגרותנו:
- היעדר אהבה ללא תנאי, יחס ביקורתי, פוגעני או פגיעה פיזית בנו
- הורה שהרגיש אומלל, שמשהו גדול בחייו חסר, והיה עסוק בכך ללא הרף, ובכך שדר באופן לא מודע לילדיו שהם לא מספיק, שאין בכוחם לשמח אותו או אותה (מכיוון שכך למעשה הרגיש).
- כשלונות, עלבונות, או דברים שנאמרו לנו והותירו חותם, עלולים ליצור אמונות מגבילות לגבי עצמנו ויכולותינו.
- השוואות לאחים ואחיות או לילדים אחרים.
- חרמות iהצקות, או דברים כגון מראה פשוט או עודף משקל שגרמו לנו להרגיש פחותים.
ויש עוד גורם ההמשפיע על כולנו – החברה האנושית המודרנית מושתתת על כסף, כוח ומעמדות, על דימוי של בני-אדם כ"יותר" או "פחות" מאחרים. ובעידן של ימינו כשהכל כה גלוי ונראה כה נוצץ מעל דפי הרשת, קל עוד יותר להאמין שמראה, הצלחה, תהילה ועושר הם שקובעים את ערכנו.
אז מה לעשות כדי להרגיש "מספיק"?
כדי להתחיל להרגיש את המהות השלמה שבתוכנו ולא להיות מושפעים (או מושפעים הרבה פחות) מגורמים חיצוניים עלינו לשנות את הדפוסים הבאים:
1. ציפיה עצמית לשלמות המלווה בשיפוט עצמי נוקשה
רבים מצפים מעצמם להיות מושלמים. לחשוב "נכון", להרגיש "נכון", להתבטא תמיד באופן אינטליגנטי ומדויק, להיות תמיד נמרצים, מלאי מוטיבציה ואנרגיה, לא להיפגע מדבר, לא לכעוס ולמלא את זמנם אך ורק בדברים מועילים.
להיות בני/בנות-זוג מושלמים, הורים מושלמים, לתחזק בית ללא רבב ולהיראות תמיד נפלא.
כשבאופן טבעי הם לא עומדים בכך, הם כועסים ומוקיעים את עצמם.
הציפיות הנוקשות והלא מציאותיות שלהם מעצמם מנציחות את זה שהם לעולם לא מספיק טובים, שהם תמיד "לא בסדר".
2. רדיפה מתמדת אחר ההישג הבא הכרוכה בחוסר יכולת ליהנות באמת מהקיים
אנשים שמרגישים שהם לא טובים מספיק כפי שהם, (ביניהם רבים שהחברה מביטה עליהם בהערצה כגון מנהלים בכירים בהייטק), חיים בתחושה שהם עדיין "לא שם".
הם אפילו לא יודעים להגדיר בדיוק מה זה "שם" אבל הם יודעים שזה לא היכן שהם כעת.
הם חיים בפחד מתמיד "להיתקע" ולהישאר "בינוניים", ללא הישגים שאחרים יסתכלו עליהם בפליאה ובהערצה.
הם חוששים להישאר "רגילים", ללא כל יחוד וחותם, ואת זה הדימוי העצמי השביר שלהם מתקשה לשאת.
בעודם נתונים במרדף אחר זנבם הם מפספסים את כל מה שכבר יש. את ההערכה והאהבה, ואת ההנאה האמיתית מילדיהם ומהרגעים הקטנים.
"אבל זה נורמלי לרצות להתפתח, לא?" תשאלו. והתשובה היא כן, זה טבעי לרצות לגדול ולהתפתח, לאתגר את עצמנו ולחוות את עצמנו ביותר אופנים.. אבל… אם המניע הוא הצורך להרגיש בעלי ערך מספק או להיתפש ככאלה בעיני החברה, הדרך לא תהיה מהנה וההישג לא ימלא את תחושת החסר.
3. חוסר כבוד לעצמנו
חוסר כבוד לעצמנו או ביטול עצמי, הוא דפוס התנהגות שפוגע ברובנו המוחלט באחת או יותר מחזיתות חיינו – בעבודה, בזוגיות, עם הילדים, ההורים או עם חברים.
אני מדברת על כל אותם מקרים שאנו אומרים כן בעודנו רוצים לומר לא.
שבעבור רגע של נחת או סיפוק אנחנו מוכרים את עצמנו בזול.
כשגם כשאנחנו מחייכים ומנסים לשכנע את עצמנו שהכל בסדר, משהו בבטן מתכווץ בתסכול ובכעס.
כאשר אנו בוגדים בעצמנו ומוותרים על מה שחשוב לנו, אנחנו בעצם מכריזים בפני עצמנו שאין לנו סיכוי לקבל את מה שאנו רוצים באמת, שאיננו שווים מספיק, לא ברמה של האדם או המשרה שאנו רוצים.
המניע לביטול עצמי הוא הפחד לאבד או שלא יהיה בכלל. לאבד אהבה, הערכה, מקום עבודה, או שאם לא אסכים לזוגיות הזו, לא יהיה דבר. אבל דווקא הפשרה המכאיבה מנציחה את תחושת הנחיתות ומושכת לחיינו אנשים ואירועים שמשקפים את אמונותינו ובכך מחזקים את הזדהותנו עמן.
4. טיפוח האשמה כלפי הורינו
אמנם תחושת הערך העצמי נקבעת בילדות ולהורינו יש משקל מכריע בכך, אך כשאנו מתעקשים כמבוגרים שהורינו יכלו לעשות אחרת ומבכים על-כך שכל זה יכול היה להימנע, אנחנו קושרים את עצמנו לעבר ולתחושות שנולדו בו.
אם למשל הרגשנו שהורינו לא אהבו אותנו מספיק, כל עוד אנו תולים בהם האשמות, הצורך שמישהו יאהב אותנו "מספיק" ירדוף אותנו, ולא משנה מה נקבל זה לא יראה לנו מספיק. או שמעניק האהבה יתפש בעינינו כמי שאהבתו מובנת מאליה, שאינה בעלת ערך כמו זו של זה שלא אהב.
על ההאשמות כלפי הורינו איננו מוותרים משום שאנחנו נעלים ורחבי לב, ואפילו לא כדי לעזור לעצמנו (אף שזה יכול להיות מניע לכך), הן מתפוגגות מאליהן כשאנו מבינים באמת ובתמים שאין את מי להאשים, שהם עשו את מה שרמת המודעות שלהם דאז אפשרה.
5. הימנעות
הימנעות היא הטקטיקה של חלק לא מועט מן המתמודדים עם התחושה שהם לא מספיק. ההימנעות שומרת מכישלון ובכך מגינה על תחושת הערך העצמי.
כל אחד מאיתנו נמנע לעתים מדברים מסוימים, אבל כאשר מדובר בהימנעות מקיפה החיים הופכים מצומצמים ואנשים מגיעים למצב בו אינם מתפקדים באופן עצמאי.
הדרך לשבור דפוס זה היא ללמוד לבחון את אמונותינו ומחשבותינו ולהתחיל להתעמת באופן מעשי עם פחדינו, כלומר, לפעול.
לא אחת אלו שיכולים להניע את היציאה מאזור הנוחות, הם אלו שעושים במקום אותו אדם את אותם הדברים שאדם בגילו ובמצבו מסוגל לעשות בעצמו. (בד"כ הורים או בני/בנות-זוג).
6. יחסנו לאחרים
יחס שלילי לאחרים (קוצר רוח עצבני, יחס בוטה, לעגני, מבטל, מזלזל או מוקיע לאחרים בפניהם או מאחורי גבם, כמו גם טיפוח האשמה ושנאה) הוא אחד הגורמים המרכזיים שמנציחים ומעמיקים תחושת חוסר ערך.
דווקא אנשים עם רגשי נחיתות עמוקים ירגישו צורך עז בכך, שכן תחושת העליונות הרגעית שהם שואבים מכך מקלה לרגע על תחושת פחיתותם.
הם ימצאו את עצמם שונאים אנשים ואוכלוסיות שלמות, מוקיעים אחרים בבוטות, מתנהגים באופן כוחני לאלו שמהם אינם חוששים, ונוטרים טינה, כלומר, "לא מסוגלים" לסלוח. שכן אלו מזינים את תחושת הערך העצמי המזויפת שלהם, את הדימוי שלהם כטובים מאלה שהם מגנים.
אך כשהם עושים זאת הם משדרים לעצמם באופן לא מודע, "אני קטן וחסר ערך ולכן עלי להקפיד לרומם את עצמי".
הם כמובן לא היחידים המשתמשים בכך. גם אלה שעל-פניו מצטיירים כבעלי הערכה עצמית גבוהה, יעשו זאת לא אחת. אולי באופן שנראה מעודן יותר, מתוחכם, או מוצדק כביכול, אך המטרה תהיה זהה – לזכות בתחושת עליונות רגעית.
לצאת מהראש אל המציאות
התחושה שאנחנו "לא מספיק…" אינה קיימת במציאות אלא בראשנו, ובשלה, לא אחת, נראה את המציאות בצורה מעוותת. נאמין שכולם מסתכלים ושופטים ושמצבם של כולם טוב משלנו.
נמדוד בעקשנות את אושרם של אחרים על-פי הנסיבות החיצוניות של חייהם, ונסנן באותה עקשנות את כל מה שלא מתאים לתפישתנו אותם.
ובנוגע לכל דבר טוב ומוצלח בחיינו יהיה לנו הסבר למה ההצלחה מקרית או למה זה לא כזה טוב.
כדי "לצאת מהראש" לא מספיק לשבת ולתרגל מיינדפולנס, עלינו להסכים לבחון בכנות את המציאות, את מילותינו, התנהגותנו ומחשבותינו בעיניים פקוחות, ולשנות את יחסנו לעצמנו ולאחרים.
בהצלחה!
תגובה אחת
השארת תגובה
שלום שרון אשמח שתחזרי אלי