אחד הדברים שכבר מזה זמן רב נוכחתי בו, הוא זה שאנשים מצד אחד רוצים להיות בריאים ומאושרים, אך מצד שני "מחבקים" את מחלותיהם ומגבלותיהם.
למה הכוונה?
לדוגמה, רבים מגדירים את עצמם כחרדתיים,
בעלי הפרעות קשב וריכוז שלא אובחנו,
בעלי חרדה חברתית שלא אובחנה,
הם ממהרים להגדיר את ילדיהם כבעלי הפרעות קשב או אוטיסטים,
הם "מחבקים" את הפרעות האכילה שלהם כמשהו טבעי ("כל הנשים ככה"), או שחייב להישאר לתמיד, ובאותה צורה מחבקים גם את כאב העבר ("איפשהו זה תמיד יכאב").
ואני מקשיבה והבטן שלי מתהפכת!!
לא אחת אני חושבת על כך בהקשר לעצמי…
בגיל ההתבגרות עברתי תקופה ממש קשה מבחינה חברתית, ובוודאות הייתי יכולה להדביק לעצמי הפרעת חרדה חברתית. אבל אף שעד היום אני לא הבנאדם הכי חברותי בעולם, אני חושבת שאני בסדר גמור ושהתקופה ההיא היתה שלב שנבע ממצבי דאז, כמו גם מנסיבות שהתרחשו בחברה קיבוצית ביקורתית וקשה.
יכולתי גם לכעוס כל חיי על אותה תקופה – על אמא שלי ועל המחנכים שלא הגנו עלי ולא עשו דבר, על הילדים ה"רעים" שהציקו לי, ולרחם על עצמי על זה שזה קרה (ואז זה היה איפשהו ממשיך לכאוב תמיד…), אבל תכל'ס כל אחד עשה מה שהוא היה מסוגל וזה סיפור ישן!
הייתי גם בולימית אז, אבל לפני 27 שנה בדיוק השתחררתי מכך לחלוטין 🙂 ללא כל עזרה וללא כל מאמץ ואין לעניין המשקל או הדיאטה כל זכר בחיי – אז לא, הפרעות אכילה לא צריכות להישאר לתמיד, וזה לא טבעי להיות אובססיביים על אוכל, זו לא גזירה של נשים ולא של אנשים. (ואם עדיין לא קראתם את מדריך "סודות הדיאטה המוצלחת שלי" הגיע הזמן!)
אני סובלת לעתים תכופות מכאבי שרירים. לא כאבים פשוטים, כאבים שמקשים עלי לשבת מול המחשב ולפעמים מעירים אותי בלילה. אם הייתי רוצה הייתי יכולה להדביק לעצמי פיברומיאלגיה בקלות (אני בטוחה שהרופאים היו נותנים לי חותמת). אבל מכיוון שאני קשובה לגוף שלי אני יודעת שאלו כאבים כתוצאה מישיבה ומחוסר תנועה וקצת ממתח. אז אני עושה ספורט, מתיחות ולעתים טיפולי גוף ורואה את עצמי כבריאה לחלוטין.
אני לא טיפוס חרדתי ומעולם לא הייתי. אבל כן היו לי ועדיין יש לי לעתים תחושות של חרדה שנובעות מהמחשבה על "מה יהיה???" (וכשזה תופס זה מלחיץ מאוד!)
נכון, יש אנשים שיש להם הפרעות חרדה של ממש עם תסמינים פיזיים קשים וכד', אבל יש רבים שהם בדיוק כמוני ומתעקשים להתייחס לעצמם כחרדתיים.
את "החרדות" שלי אפשר לפתור עם תרגול נוכחות/מדיטציה ועבודה רגשית. זה הכל.
אפילו הפרעות קשב וריכוז יכולתי להדביק לעצמי!! אני לא סובלת לשבת במשך שעות. ולכן גם היום כשאני עובדת וגם כשלמדתי לתארים זה היה לעבוד/ללמוד, לקום… לעבוד/ללמוד, לקום… וכך חוזר חלילה עם הפסקות של אכילה, ספורט וכל מיני דברים.
נכון שתיאורטית יכולתי להיות יותר אפקטיבית אם הייתי מסוגלת לשבת שעות על התחת. אבל אני לא מסוגלת וזה לא מעניין אותי. אני לא רואה זאת כהפרעה אלא כדבר נורמלי. אני לא חושבת שנועדנו לשבת שעות על גבי שעות ולשנן דברים משעממים.
לגבי ילדים שמאובחנים על הרצף או עם הפרעות קשב יש לי דעה שמעצבנת הרבה הורים. כשאני מסתכלת על ילד כזה ומכירה את הוריו, ברוב המקרים אני יכולה לזהות בקלות את ההשפעה הרגשית של מצבם ושל יחסם אליו על מצבו. אני תמיד מזכירה להורים הללו שתיאורית חוסר האיזון הכימי במוח מעולם לא הוכחה (!!) ומנסה להראות להם את אחריותם למצב. לא כדי להאשים, כדי שיוכלו לעזור לילדם.
-:-
אז כן, אני נגד תוויות ואבחנות פסיכיאטריות.
אני משוכנעת שהממסד הרפואי טועה בנושא כי הוא מחפש את הסימפטומים ולא את שורש הבעיה.
ואני מזמינה גם אתכם, לכבוד השנה החדשה, לקלף מעצמכם את התוויות ולהיות שלמים, כפי שנועדתם להיות.
שתהיה שנה נפלאה ובריאה : )
שרון
וכמובן, אשמח לשמוע את דעתכם ואם יש לכם שאלות.
* אימון רגשי
* הספר 100% בחירה
2 תגובות
השארת תגובה
היי שרון.דיברנו בעבר.יש לי בת 27 בבית עם תכונות כפי שאת מתארת…אך יש לי בעיה איתה,והיא לא מוכנה להודות שיש לה תלות ובעיות חברתיות.זה מתסכל אותי ממש,ותוקע את החיים שלי בגללה,רכשתי את הספר שלך בהנחה שתקרא אותו,או רק תעיין.היא ממש אתני,ולא מוכנה לעזור לעצמה.את חושבת שאם אני אקבל טיפול במקומה זה יעזור לי לכוון אותה,?תודה!
היי בת שבע,
לא ניתן לעזור לאדם שאינו רואה צורך בעזרה או שאינו מוכן לקבל עזרה. אבל אולי, כפי שהצעת, את יכולה לקבל הכוונה. כי היחס שלנו לאחרים מאוד משפיע עליהם, ובפרט להורים יש כוח להניע את ילדיהם באמצעות מה שהם מאפשרים להם או לא.
את מוזמנת להיות איתי שוב בקשר ונראה במה מדובר.
שלחי לי פניה כאן ונהיה בקשר:
https://www.awakening.co.il/contact/