"להרגיש שלמה עם עצמי"
"להיות שמחה ובטוחה"
"לחוות יותר הנאה בחיי היום-יום"
"להיות עם ביטחון עצמי ושקט נפשי אמיתי"
בגדול זה מה שכולם רוצים!
אבל… רובנו המוחלט לא מצליחים להגיע לכך כמעט לעולם. וזה לא במקרה…
אנשים אומרים לא אחת שהם רוצים להיות מאושרים ללא תלות בנסיבות, אבל למעשה הם לא מוכנים להיות מאושרים (או לפחות שלווים ורגועים) כל עוד הנסיבות התורניות שאמורות להציל אותם לא התגשמו.
התסכול מתחיל כיום כבר בגיל צעיר, לא אחת סביב הישגים בלימודים, דבר שיוצר אצל צעירים לחץ ואף היסטריה ומלווה בתחושת כישלון. בהמשך זה נסוב סביב קושי לבחור מקצוע לחיים, ממשיך בהיעדר זוגיות. אך גם לאחר החתונה המאושרת מתגלה קושי חדש; להיכנס להריון, קשיים בגידול הילדים, אכזבה מהזוגיות, סכסוכים במשפחה המורחבת, קשיים כלכליים, שגרה חונקת, וכשכל השאר מתמלא צצה לפתע תחושת פספוס בקריירה (הפחד שלעולם לא אמצה את הפוטנציאל שהמון אמהות סובלות ממנו), ואז מגיעה התמודדות עם הגיל וכך הלאה… תמיד יש סיבה להיות אומללים ולא מסופקים!
אך למרות זאת כשאדם נמצא בנקודה מסויימת הוא שוכח את אומללותו הקודמת, ומאמין שברגע שישיג את הדבר הנוכחי שהוא רוצה הוא יהיה מאושר.
אני זוכרת ששנים רבות הייתי היסטרית על זוגיות, ולמרות שראיתי שרובם המוחלט של הזוגיות שסביבי אינם מאושרים, "ידעתי" שאצלי זה לא יהיה ככה – אמרתי לעצמי שאני אדע להעריך את מה שיש לי, אהיה מאושרת, קלילה ושלווה, נעימה לסובבים וכל יתר בעיותיי יאבדו ממשקלן (נשמע מוכר?)
בתכל'ס זה פשוט לא עובד ככה! הנסיבות לעולם אינן יכולות להפוך אותנו למאושרים אם איננו שלווים ושלמים קודם לכן!!!
רוב האנשים מפספסים נקודה זאת. הם ממשיכים, במשך חיים שלמים, להיות אומללים ולא מרוצים, לא משנה מה קורה. ואינם מבחינים שמה שהופך אותם אומללים אינן הנסיבות שאולי עדיין אינן מושלמות, אלא שליליות עצומה הנובעת מהתנגדות לקיים ומלווה בפחד, רייקנות ותחושת חוסר ערך.
על מה בדיוק מדובר?
להרגיש חוסר, תסכול או כאב זה דבר טבעי! אך הבעיה אינה בעובדה שאני רוצה דבר כזה או אחר שאין לי, אלא שכאשר אינני משיגה את מה שאני רוצה אני הופכת מרירה, מתוסכלת, מייבבת ומתלוננת. מאשימה ומוקיעה את האחר, את הנסיבות ואת אלוהים שמנע ממני את רצוני.
בתרבות המודרנית רובנו ככולנו חיים בתוך מרינדה של שליליות מזעזעת שאנו יוצרים במו-ידינו; אנו עסוקים חלק ניכר של היום במה שנקרא "הוצאת קיטור" ותוך כדי יוצרים דרמה מטורפת סביב הנסיבות, מרחמים על עצמנו, מדברים במילים קשות ובוטות על אנשים אחרים, באינטונציה מזלזלת ומקטינה.
וכשיורד הערב איננו יכולים עוד לשאת את הרעל שבתוכנו ובורחים לסמים, כדורים, שתיה, לאיזשהו רומן שלרגע ישכיח את הכאב או "סתם" למסך הקטן שלפנינו.
השליליות מבוססת על התנגדות לקיים ועל הסרת אחריות. אנשים יושבים שעות ומייבבים את מר גורלם, מסרבים לקבל את הנסיבות ולנסות לפעול עמן. אם מישהי אינה יפיפיה, לדוג', היא עדיין יכולה למצוא זוגיות נהדרת (כפי שעשו רבות), אך אם היא יושבת ומבכה על כך ש"כולן בתל-אביב רזות ובלונדיניות ולכן אין לי שום סיכוי" אכן דבר לא יקרה.
כאשר אנו מחליטים לוותר על השליליות אין צורך להחליף אותה בחיוביות; להתחיל לשנן משפטים שאיננו מאמינים בהם כדוגמת "הכול יהיה בסדר" ולספר לעצמנו שאין לנו שום סיבה לדאוג (במקרה של בעיה כלכלית לדוג' זה לא ממש יעזור ללא נקיטת פעולה מעשית…).
הוויתור על השליליות – שמהותה תלונה, האשמה, רחמים עצמיים והתייחסות מקטינה ומזלזלת לאחר – מסיר מיידית (!!) 90% מהמטען סביב כל אירוע לא רצוי (אני לא מגזימה!)
אבל במקום פשוט לעשות זאת כאן ועכשיו ולשנות את מצבם, אנשים מחפשים את כל הסיבות שבעולם להמשיך להיצמד לשליליות:
"זה מקל" (נכון, לרגע….)
"אני לא מסוגלת להתמודד" (בגלל הדרמה המטורפת שיצרת, לא בגלל מה שקורה)
"אולי הבעיה שלי יותר עמוקה ואני צריכה טיפול ממושך" (אחלה דרך לקנות עוד זמן לשליליות)
והטיעון "החזק" מכולם:
"אני רוצה אבל אני לא מצליחה!"
הטיעון הנ"ל הוא תמיד שקרי. למה? כי אנשים אכן רוצים להפסיק לרחם על עצמם ולהרגיש אומללים, אבל… רק אם הנסיבות הלא רצויות יסתדרו. וכאן נמצא מלכוד – שכן אומללות יכולה להביא רק לעוד אומללות, ואף אם הנסיבות הרצויות יושגו, לדוג' העבודה או בן/בת-הזוג עליהם חלמנו, במהרה נשוב להרגיש שוב ריקים, חסרים ואומללים.
הנכונות לוותר על השליליות חייבת להיות ללא תנאי!
כלומר, לא משנה מה קורה, וכמה גרוע ולא רצוי אותו הדבר, אני לא מתלוננת, מתבכיינת, מאשימה ומוקיעה – זו המשמעות האמיתית של להביא קבלה למצב נתון.
וזה הדבר שנדמה קשה מכול כאשר קורה דבר לא רצוי!
מעבר לכך שקשה לנו להפסיק לייבב על הנסיבות (כי קיימת אשלייה שאולי מישהו – אדם או אל – ישמע את מצוקתנו ויושיע אותנו), השליליות טומנת בחובה סיפוק מפתה – הסרת אחריות, תחושת עליונות (כאשר אנו מוקיעים אחרים), פורקן רגעי וצדקנות. זה סיפוק קטן שמלווה בהמון רעל, אבל עדיין רוב האנשים בימינו מכורים לו, פשוטו כמשמעו!
הדרך אל האושר, שנכון יותר להגדירו כשלווה או ידיעה עצמית, היא פשוטה, אך בניגוד למה שמספרות לנו שיטות טיפול רבות, אנחנו חייבים לעשות אותה בעצמנו!
שום אדם ושום שיטה אינם יכולים לעקור מתוכנו את הרגשות הקשים, את המחשבות השליליות, את תחושת הבדידות והריקנות – לא שנים של שיחות, לא מלאכים שיורידו לנו תובנות מהשמיים, לא ריקודים, בכי, נשימות או חיבוק של הילד הפנימי (אף שדברים אלה בהחלט יכולים להקל) – רק וויתור אקטיבי על השליליות.
וכשעושים זאת – הכול הופך הרבה הרבה יותר פשוט וקל!
מה דעתכם?
* אימון רגשי עם שרון
* הספר 100% בחירה
4 תגובות
השארת תגובה
שרון, את פשוט מדהימה ברמות אחרות!! מכורה לבלוג שלך, והעברתי לינק גם לחברות.
אני דתייה, ורוצה לומר לך שהאג'נדה שלך תומכת מאד ביהדות.
איזה כיף לשמוע!!!
האמת שכשאני עובדת עם לקוחות דתיים הרבה פעמים אני אכן נתקלת בכך 🙂
את מדהימההההה
תודה נורית יקרה 🙂