למה אני אף פעם לא מרוצה בעבודה??

לפני שהקמתי את העסק שלי עבדתי בהייטק בתחום משאבי אנוש וכספים. למרבה המזל תמיד הייתי מצליחה להשיג בדיוק את התפקיד שרציתי, אך למרבה הצער לאחר זמן קצר שוב הייתי לא מרוצה. נראה היה שאלו הנסיבות – התפקיד שכבר אינו מעניין, עמיתים מעצבנים לעבודה, עומס שהקשה עלי לקחת חופשה או שכר לא מספק.

אבל היום אני יודעת שאלו לא היו הנסיבות אלא אני!!! הבעיה היתה בי!! והמצב שלי עוד היה טוב כי אני החזקתי מעמד לאורך זמן במקומות עבודה והתקדמתי לתפקידים בכירים. אנשי דור ה-Y (אלו שחושבים שהם צעירים לנצח אבל בעצם הם כבר בני 30+ ועוד מעט נפלטים משוק העבודה..) אינם מצליחים לעשות גם את זה. לא אחת סף התסכול הנמוך שלהם מקשה עליהם להתפרנס בכבוד, וכמו כלב שרודף אחרי הזנב שלו הם רצים מקריירה לקריירה, מעבודה לעבודה אך לעולם לא חשים הגשמה 🙁

היום אציג בפניכם את העקרונות שבכוחם לשנות את התמונה ואחשוף בפניכם מדוע הלך הרוח שלכם הוא הבעיה ולאו הנסיבות עליהן אתם מתלוננים מרה.

1. יש להבין שארגון הוא גוף אינטרסנטי, הוא, או נציגיו המנהלים, לא יכול ולא צריך למלא מקום הורי, מכיל ותומך. צריכה להיות הוגנות בסיסית אך לא "חייבים לכם" טיפול והבנה רגשית.

2. מה שנקרא 'לפרוק' זה שקר (הדבר שרובנו עושים חלק ניכר מזמננו בעבודה כאשר אנו 'טוחנים' את ההנהלה הלא הוגנת, את הבוס הלא כשיר או את העמיתה ה'לא חכמה' לעבודה…). אותה 'פריקה' מלאת מילים קשות, השמצות וחוסר ראייה עצמית אינה מקלה אלא לרגע. בפועל היא מגבירה את תחושת התסכול והאומללות – לכן מומלץ להימנע מכך ובמידת הצורך לשתף עם אדם-שניים לכל היותר, באופן מתון ותוך בחינת חלקכם במצב. בכל מקרה, אם יש בעיה מומלץ לפעול לפתרונה או לקבל את המצב ללא תלונה במידה ולא ניתן לשנותו, במקום סתם 'להצית קיטור' (כפי שהרבה יותר מדויק לכנות פעולה זו).

3. לא כדאי לשתף את חייכם האישיים בעבודה, לפחות לא באופן מעמיק. אם מישהו שואף לקידום זה עלול להציג אותו באור בעייתי, כן פעמים רבות תרגישו חשופים ותקבלו עצות שאין לכם באמת עניין לשמוע.

4. בדומה, אתם לא באמת עושים טובה לעובדת שכל היום חייבת 'לפרוק' דווקא באזניכם. מעבר לכך שזה ממלא אתכם באנרגיה שלילית ופוגע בעבודתכם אתם לא באמת מועילים לה, שכן גם היא לא באמת פורקת דבר אלא רק מציתה קיטור עצום של שליליות ואומללות.

5. התחושה של "משעמם לי" או "מיציתי" שכמעט כולם מרגישים בשלב כזה או אחר נראית כתלוית נסיבות אך במקרים רבים היא ביטוי של מצב פנימי של ריקנות, שליליות ותחושת חוסר ערך שאינו קשור לעבודה אלא למצבכם האישי. הדרך לבדוק האם יש בה מן האמת היא להפסיק להתלונן ולקטר ולעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר. כאשר יוסר נטל השליליות התמונה תתבהר ותוכלו לבחון האם באמת נדרש שינוי.

6. המצב של 'רגל פה רגל שם' – מצב בו אנחנו עובדים במקום מסוים אך תוך כדי מחפשים עבודה אחרת או מדברים תדיר על-כך שעלינו לעזוב הוא מצב שגוזל אנרגיה מיותרת וצובע את התמונה בשחור. שכן כדי להצדיק את העובדה שאנו מחפשים עבודה אחרת עלינו להשחיר את הנוכחית. לכן לא מומלץ "לבדוק אפשרויות" עד שמחליטים חד-משמעית לעזוב.

7. לא אחת קל מאוד לראות למה אחרים לא נוהגים בנו כשורה ואיך הם לא מבינים אותנו, בעיקר כשהם המנהלים ואמורים לשמש לדעתנו כמעין דמות הורית. אבל רוב האנשים שוכחים לראות את היחס שלהם לאותו אדם. לדוג' – לקוחה שלי חשה שהמנהלת שלה לא אוהבת אותה ולא מעריכה אותה. היא התעלמה מהעובדה שהיא כל הזמן 'מלכלכת' עליה מאחורי גבה עם עמיתות לעבודה (שכן גם אם אנו מפנים אנרגיה שלילית לאחרים מאחורי הגב הם חשים זאת באופן לא מודע ומגיבים לכך!). משהפניתי את תשומת לבה לכך היא שינתה את התנהגותה ומהר מאוד יחסיה עם המנהלת השתנו מקצה לקצה.

8. לא אחת אני שומעת מנשים את המשפט "בכיתי כל היום בעבודה, לא יכולתי להפסיק". אף שיש עניינים אישיים שמשפיעים עלינו גם בזמן שאנו בעבודה רצוי להגיע למצב בו נוכל ליצור הפרדה ולהתנהג באופן התואם מקום עבודה. אני זוכרת שאני הייתי עושה זאת וזה לא שלא יכולתי להפסיק לבכות – דווקא העצמתי את הדרמה כי חיפשתי את הניחומים שיציעו הסובבים (אז כמובן לא הייתי ערה לכך באופן כה ברור). אף שבכי הוא תגובה טבעית, בכי בלתי פוסק חייב להיות מבוסס על קינה פנימית שאנו מטפחים (שמהותה העצמת הסיפור העצוב באופן מוגזם ומלא פאתוס), לולא הוא לא היה נמשך הבכי לאורך זמן. כאשר אנו מזהים כיצד אנו מזינים את הסיפור העצוב ומעצימים את הדרמה סביבו ביכולתנו להפסיק לעשות זאת ולחסוך טונות של כאב רגשי ותסכול, ואז לפנות לפתרון המצב עם הרבה יותר צלילות ואנרגיה.

בהצלחה!

(המאמר פורסם גם ב-Ynet)

-:-

לפרטים על הספר '100% בחירה'
לפרטים על אימון רגשי 1:1