מדברים המון על חשיבותה של הסליחה לשלוות נפשנו, לאושרנו ולבריאותנו. ואכן אי-הסליחה היא העוול הגדול ביותר שאנחנו יכולים לעשות לעצמנו; היא גורמת לכעס, לכאב, לדחף מכלה לנקמה, לנדודי שינה, ולהבנתי היא אחד הגורמים המרכזיים למחלות קשות בשל האנרגיה הרעילה שבה. דבר נוסף שרבים אינם יודעים על אי-הסליחה הוא שהיא הגורם הראשי לתחושה שאנחנו לא מספיק טובים על-אף כל הישגינו ומעלותינו!! (בהמשך אסביר כיצד).
מהי בדיוק סליחה?
אי-סליחה היא טיפוח האשמה לאורך זמן, מצב מנטלי שממנו נובעת תחושת כעס מבוסס האשמה שניתן לכנותה גם 'טינה'. טינה אינה בהכרח טינה בוערת. טינה בעלת אנרגיה קשה עלולה להסתתר תחת משפטים תמימים לכאורה, כגון: "אני מאוכזב", "הוא היה אמור להבין" או "אני במקומו לא הייתי…".
מכאן שסליחה היא בפשטות הנכונות לוותר על הטינה.
איפשהו זה תמיד יכאב…
פעמים רבים נתפשת הטינה כמוצדקת. כאשר אנשים מספרים על נסיבות ילדותם המכאיבות קשה שלא להזדהות עם הכאב והכעס שהם עדיין חשים. ואם נפגעתם מבן/בת-זוג, חברים או בוס בעבודה יקשה עליכם העלבון הצורב להימנע מלחוש טינה.
אף שאיני מקלה ראש בכאב, הסיבה לכך שהטינה ממשיכה לחיות בקרבנו במשך שנים היא שאנו אוחזים בה ומטפחים אותה משום שהיא מקנה לנו תחושת ערך עצמי מזויף; כשאנו מאשימים אדם אחר על התנהגותו משתמע מכך שאנחנו טובים ממנו, וההוכחה שאנו טובים יותר ממסכת לרגע את תחושת חוסר הערך שעדיין רודפת אותנו.
אך דווקא הניסיון למצב את עצמנו כטובים, צודקים או מוסריים יותר הוא הדבר שיותר מכל דבר אחר מנציח את התחושה שאיננו טובים מספיק, שכן כשאנו עושים זאת אנחנו משדרים לעצמנו בהפוך על הפוך את המסר הבא: "אם לא אקפיד להוכיח את עליונותי, אחוש את נחיתותי". בפועל ייתכן שאנו אכן נבונים או מוסריים יותר ממישהו אחר, אך הבעיה היא בצורך המתמיד להוכיח זאת.
הוא היה צריך (ויכול) לעשות את זה אחרת
חלק מהקושי לוותר על הטינה נובע ממה שאני מכנה 'היאחזות בציפיות לא ראליות'. הכוונה היא להתעקשות שמשהו שאינו יכול לקרות במציאות, יכול וצריך לקרות. לדוגמה: אצל חלק ניכר מהמבוגרים קיימת האשמה כלפי האופן שבו נהגו בהם הוריהם. "הורה לא אמור להתנהג ככה", "הוא ההורה, הוא צריך לקחת אחריות" או "הגיע הזמן שהוא יבין" הם אומרים בכעס. נשים רבות מאשימות בני-זוג עמם היו מעורבות במערכות יחסים בעייתיות: "הוא החזק, הוא היה צריך לקחת אחריות", אף לאחר שאותו בן-זוג, שאמנם היה זה שידו היתה על העליונה במערכת היחסים, הצהיר בפניהן באופן גלוי שלא הרגיש חזק ולכן היה לו קשה להימנע מלהשתמש בנחמה שהציעו.
ההנחה מאחורי האשמות אלה היא שכל אחד יכול להשתנות, אך בפועל זה פשוט לא נכון. הטענה המופרכת "אם אני יכולה, גם הוא יכול" אינה אלא הצדקה להמשיך לאחוז בטינה.
בשל ההיאחזות בציפיות לא ראליות מוצאים עצמם רבים 'דופקים את הראש בקיר' במשך שנים בציפייה למשהו שלעולם לא יקרה, במקום להניח למטען ההאשמות, ללמוד להציב גבולות ולהמשיך הלאה בחייהם.
לקיחת אחריות
משום שתמיד אפשר להוכיח שהאדם שמולנו היה יותר 'לא בסדר' מאיתנו, רבים אינם לוקחים אחריות על התנהגותם, ואינם בוחנים מה במעשיהם הביא להם את היחס שהם מקבלים.
בכל מערכת יחסים שני הצדדים אחראים למה שקורה, גם אם על-פני השטח נראה שאחד הוא האשם והשני קרבן. כמבוגרים ביכולתנו לקחת אחריות על כל מערכת יחסים בה אנו נמצאים ועל כל מצב אליו נקלענו. בכל עת ביכולתנו לשאול את עצמנו את השאלה: "כיצד אני יצרתי זאת?" ותשובה כנה תגלה שגם אנחנו נהגנו באותו אדם שממנו נפגעו באופן מעליב, אם בפניו או מאחורי גבו (גם יחס שאנו מפנים לאדם מאחורי גבו מורגש על-ידיו באופן לא מודע ומשפיע על תגובתו כלפינו). או 'שהזמנו' יחס לא מכבד בכך שלא כיבדנו את עצמנו.
עם זאת חשוב גם להבין שלקיחת אחריות אישית אינה הלקאה עצמית. יותר מדי פעמים אני שומעת מאנשים את המשפט "אני כועס בעיקר על עצמי". במקרה כזה הם אינם משכילים ללמוד ממה שקרה אלא מתפלשים ברחמים עצמיים על האופן שבו נהגו.
סליחה לעצמנו, שחשובה לא פחות מסליחה לאחר, היא הנכונות להפסיק לבַכות על מה שהיה או שלא היה או על מה שהיה יכול להיות "אם רק…".
אז איך תכל'ס עושים את זה?
ישנם כל מיני תרגילים מקובלים לסליחה שנחשבים מועילים אך להבנתי אין בהם תועלת של ממש:
לפרוק את שעל לבנו – ניסיון נפוץ להשתחרר ממטען הכאב הוא 'לפרוק את לבנו' בפני האדם שפגע בנו, ולהטיח בפניו את כל מה שעשה לנו. גם אם בסופה של השיחה תחושו הקלה לא יהיה בה טעם. בשיחה כזו יש הרבה מאוד דרמה שמלבה את זהותנו כקרבן. וגם אם בסופה האדם שמולנו יודה לרגע בטעותו, לא ירחק היום שבו ישוב להכחישה, שכן הוא מתקשה לשאת את נטל האשמה שהוא חש אף כשאינו מודה בה.
דמיון מודרך, כתיבת מכתבים או הפרחת בלונים – דברים אלה עשויים לסייע לפרק זמן כלשהו, אך עד שלא נוותר על הצורך להחזיק בטינה כהוכחה לעליונותנו היא תשוב ותעלה על-אף השימוש בהם.
הדברים הבאים הם שיביאו את השינוי האמיתי:
קבלה אמיתית של האדם העומד מולנו – כדי לסלוח ראשית עלינו להבין מיהו האדם העומד מולנו (בניגוד למי שהיינו רוצים שיהיה) ולמה הוא מסוגל (בניגוד למה שלדעתנו הוא אמור להיות מסוגל) – ומשם להחליט האם ביכולתנו לקבל אותו כפי שהוא או לחלופין לנתק קשר.
במקרים של משפחה גרעינית – הורים, אחים, ילדים – ההמלצה שלי היא למצוא דרך להתנהל בתוך הקשר. בכל מקרה אחר יש בידינו בחירה האם להוציא את אותו אדם מחיינו אם 'איננו מסוגלים לבלוע את הצפרדע' או לחיות בשלום וללא תלונה עם חסרונותיו.
מניעת פגיעה נוספת – אם החלטנו להשאיר את אותו אדם בחיינו יהיה עלינו למצוא דרך לשים גבולות בצורה אפקטיבית שתמנע פגיעה נוספת. יש המתרצים את הימנעותם מהצבת גבולות בתואנה שהאדם שמולם יפגע. אך כשמישהו אינו מציב גבולות מלווים מעשיו 'הטובים' בטינה רעילה שגרועה בהרבה מאשר הפגיעה הרגעית שהיתה נגרמת אם היה מציב גבולות.
השלב הראשון והחשוב ביותר בתהליך הסליחה הוא להצביע על הטינה שעדיין קיימת, ולהודות בה ללא שיפוט עצמי: "אני עדיין מאשימה", "עצוב לי על מה שקרה" (כלומר, צר לי על עצמי ועל נסיבות חיי, ואי-לכך אני מפנה אצבע מאשימה כלפי האחראים להן, כולל כלפי עצמי, אך לעולם לא רק).
כאשר אנו רואים את הטינה בבהירות ורוצים לשחררה (דבר שנדמה כמובן מאליו אך כלל אינו כזה, שכן המניע לאחוז בטינה כהוכחה לעליונותנו וכמעין נקמה חזק ביותר, ולא אחת הוא מביס את הרצון לשחררה) – השחרור מגיע אוטומטית והוא רק עניין של זמן.
גמר חתימה טובה!
שרון
-:-
לפרטים על ספרי '100% בחירה – האמת על יצירת המציאות האישית'
לפרטים על האימון הרגשי
8 תגובות
השארת תגובה
נהנתי לקרוא את הכתבה. מלאה וממצא. כשהבת שלנו החליטה לנתק קשר מאחיה ולא לקבל את סליחתו. אני השלמתי עם המצב (בהתחלה כעסתי). אבל הבן כל הזמן רוצה קשר איתה ולבקש סליחה. ומערב אחרים. מה לעשות? הוא לא מבין שזהו נגמר חבל על הכוחות שלו.
היי רחל, מבלי להבין את הסיטואציה במלואה ברור שמדובר במצב קשה של נתק בין אחים. ברור שהדבר ההגיוני מבחינת בנך הוא להניח לנושא אבל את זה אני מניחה שכבר אמרת לו.
את יכולה להפנות את שני ילדייך לכתבות כאן בבלוג ואולי לקנות להם את ספרי 100% בחירה. http://www.shahafcoaching.co.il/choice
תודה על הכתיבה היפה. הרבה פעמים לי מרגיש שיש לי ציפיות שמבחינתי הן לגיטימיות אבל הצד השני לא עושה או מתנהג בדרך שלי נראית מאוד טבעית וערכית. הרבה פעמים יש קושי לקבל את זה ולהבין את דרכו של אחר וזה יוצר פגיעה מהאדם השני. כלומר אני אומרת לעצמי שהייתי מגיבה אחרת לסיטואציה. אשמח להתייחסותך לעניין ואיך כדאי לשחרר את זה.
היי לינוי,
שמחה שנהנית מהכתבה.
אכן אחת הסיבות המרכזיות להאשמה זה שאנו מטילים על הצד השני ציפיות שנראות לנו ראליות אך למעשה הן אינן ראליות.
מאוד מאוד חשוב להבין מה המצב של האדם שמולנו, האם הוא מסוגל להפנים דברים ולהשתנות – וזה משהו שרוב האנשים לא עושים. הם פשוט ממשיכים לריב עם אותו אדם במשך שנים ולהסביר לו את טעותו.
ברגע שאני מסוגלת להבין מיהו האדם אחליט האם אני רוצה להשאיר אותו בחיי או לא. במקרה של משפחה קרובה (הורים, אחים, ילדים) אני ממליצה להישאר בקשר, ואז מאוד חשוב ללמוד להציב גבולות. במקרים אחרים ניתן לנתק קשר או לשנות מקום עבודה (למרות שגם כאן כדאי קודם להשתמש בהצבת גבולות).
אני מצרפת כאן כמה קישורים שיכולים לעזור:
הכתבה "איך תדעי אם הוא מסוגל להשתנות": https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4675428,00.html
פוסט וידאו קצר, "להשתחרר משנים של תסכול ומכעס": https://www.awakening.co.il/2162/expectations/
כתבה על הצבת גבולות: https://www.awakening.co.il/875/borderlines/
בהצלחה!
שרון, כתבה מאוד מאלפת. הזדהיתי. בעלי לשעבר עזב אותי בצורה דרמטית ובלי להסביר לפני שנתיים וחצי. בגיל 56 ועדיין קשה לי. מנסה להכיר בני זוג באמצעות האינטרנט. זה מבאס כי לא קל למצוא בגיל הזה. נכון שלא קל להרפות מן הטינה. הוא עזב כשהוא שריין לעצמו מישהי אחרת. זה כואב הנטישה. גם אם היחסים כבר לא היו טובים. קשה להירפא בבת אחת.
הי רותי,
כאב הדחייה הוא הכאב הצורב ביותר עבור רובנו המוחלט, וכשיש עלבון עמוק הכי קשה להרפות מהטינה.
בכל זאת, כשרוצים להשתחרר מהטינה ניתן לעשות זאת, גם אם זה לוקח זמן.
שיהיה בהצלחה!
שרון
יש מקרים שקשה לסלוח
ומבחינת ההלכה יש דבר אחד בתחום שבין אדם לחברו
שאין עליו חובת מחילה : וזה הוצאת שם רע . וזאת
משום שזה נחשב לחטא הכי חמור בתחום שבין אדם לחברו
אז אני לא סולחת
אני פגועה מאוד
ליבי פצוע ומדמם
צר לי על כאבך.
כאשר מדובר בעלבון טרי זה לוקח זמן ולא ניתן מיד לעבור לסדר היום.
עם זאת, כפי שרשמתי בכתבה, אין כאן שאלה הלכתית – השאלה היחידה היא המחיר שאת משלמת כשאת מחזיקה טינה.