המלחמה שהורסת לך את היחסים

זוגות רבים, הורים וילדים, אחים ועמיתים לעבודה חיים במצב של מתח מתמשך אותו ניתן להגדיר כ'מצב מלחמה' בו משולבות לעיתים הפוגות של שביתת נשק. מלחמה ביחסים נובעת מרצון באישור, קבלה וקרבה, ואלו בהם אנו נלחמים הם אלו שאנו חשים שפגעו בנו, שללו אותנו או שמאיימים לגזול מאיתנו דבר כלשהו – את אהבתו/הערכתו/זמנו של אדם אחר או את הקידום עליו חלמנו; הבת מתעקשת להמשיך להעניש את אמה "כי אם אסלח לה זה יתן לגיטימציה לכל מה שעשתה במשך השנים" והעובד מנסה בעזיבתו הנמהרת להעניש את המעסיק על שלא קידם אותו. ענישה נובעת מכאב, ביכולתה להכאיב אך היא גם יוצרת אנרגיה פנימית קשה ומכאיבה וגובה מחיר יקר. כשנוצר מצב מלחמה לאהבה אין מקום, אנושיותו של 'האויב' נעלמת מהעין והמניע שהיה בתחילה רצון בקרבה מתחלף בצורך להכאיב ולפגוע.

לכל מצב מתמשך של מלחמה שותפים שני הצדדים, אף אם על-פני השטח יצטייר אחד מהם כקורבן תמים בלבד. מלחמה חד-צדדית לא תוכל להימשך לאורך זמן, שכן לא ניתן להילחם במי שאין בו טינה והאשמה ושאינו משיב מלחמה. אסטרטגית הלחימה של 'הקורבן התמים' תהא צדקנית, מתוחכמת או סמויה, גלויה, פעמים רבות, ליריבו בלבד.

יוצאות מן הכלל הן מערכות היחסים בין הורים לילדיהם הרכים. לא אחת, כבר מגיל צעיר ביותר מתפתח מצב מלחמה בין ילד לאחד מהוריו. הילד נלחם בהורה כנקמה על חוסר בתשומת לב, התעלמות ואף דחייה שחווה ממנו. על השפלה שנובעת מהעדפתו את אחיו או מהתנהגות תוקפנית וחסרת כבוד כלפיו. מלחמתו של הילד עשויה לבוא לידי ביטוי באופנים שונים: הוא יצהיר על העדפתו להורה השני, יפגין אכזבה כאשר יהיה עליו לבלות עם ההורה בו הוא נלחם, יתעלם מדבריו, ינקוט בהתחכמויות ובמשחקים בכדי להרגיזו, יתחצף וישתמש במילים בוטות. ההורה מצידו נעלב כשהוא חש שהילד אינו אוהב אותו ואינו מעוניין בקרבתו ולכן מתרחק ממנו. הוא מעדיף את חברתו של אחיו שאינו גורם לו לחוש דחוי ומושפל. כאשר מתעורר בו כאב נושן שאומר "הנה עוד הוכחה לכך שאינך שווה דבר, אפילו בתור הורה נכשלת" הוא הופך עיוור לצורכי ילדו ואינו מסוגל לראות שהילד נלחם בכדי לזכות באהבתו. התנהגותו הבוטה מתגברת ובכוח הוא מנסה לגרום לילדו לשנות את דרכיו. אך הדרך בה הוא נוקט אינה מביאה לתוצאה הרצויה, היא רק מגבירה את המלחמה שהוא מקבל בחזרה.

ילד רך הוא אכן קורבן תמים, אך כאשר מדובר ביחסים בין ילד בוגר להוריו השאלה "מי התחיל" כבר אינה חשובה, והילד הופך שותף פעיל התורם לליבוי המצב.

מצב מלחמה אינו מוגבל ליחסי הורים-ילדים; ברבות ממערכות היחסים הרומנטיות הוא מחלחל למערכת היחסים באופן הרסני כבר בשלב מוקדם של הקשר. מכיוון שאחד הצדדים (ופעמים רבות שניהם) נושא בתוכו פחד עמוק מדחייה, הוא ממהר לפרש את תגובתו של השני כסממן לדחייה כלפיו. בעקבות כך הוא הופך מפוחד, נואש לזכות באישור מחודש, בעוד הזעם שמתעורר בו בשל תחושת הדחייה גורם לו לפעול בצורה שאכן גורמת לרעהו להתרחק; האשה שכמהה לקרבת בעלה מבקשת את תשומת לבו באמצעות הערות עקיפות ולעג שרק גורמים לו להתרחק, הגבר מתכנס בעצמו ומאשים את בת-זוגו על שאינה מתחשבת בצרכיו וברגשותיו. ואף שבדבריהם של שני הצדדים יש מן האמת, אף אחד מהם אינו ער אלא לצרכיו ולרגשותיו בלבד.

הפונים לייעוץ במטרה ללמוד איך לנהוג בבני-זוגם או בילדיהם מפספסים את הנקודה, שכן שכן כל עוד בוערים בהם רגשות קשים הנובעים מהאשמה, שיפוטיות וזלזול כלפי האדם שמולם, לא משנה מה יעשו, מה יאמרו או כיצד יפעלו, הם יתקלו בהתנגדות ובמלחמה. רבים מהזוגות שמתגרשים או שוקלים גירושים אינם עושים זאת בדעה צלולה; הם רואים מולם אדם תוקפני וביקורתי שנדמה כנטול כל רגש אוהד כלפיהם, אך מפספסים את העובדה שהם נוהגים באופן דומה כלפיו. בטרם הניחו את נשקם אין ביכולתם לחוש את האהבה שיתכן ועדיין קיימת תחת מעטה העלבון והכעס.

מצב מלחמה אינו פועל יוצא של הנסיבות אלא צורך בדרמה ובמלחמה, צורך שנובע מתחושת נחיתות, מכאב, והאדם מולו מתנהל הקרב אינו אלא השחקן התורן במערכה. בטרם הכיר אדם בכאב שבו גם אם 'אויב' אחד יעלם מחייו במקומו יופיע במהרה אויב אחר.

לעיתים, אף לאחר היעלמותו של יריבנו מנוף חיינו, ממשיך הקרב הדימיוני ועמו הכאב: "בסוף היא ניצחה", "אז מה, בסוף הוא ינצח?" או העידוד המפורסם "אל תתני לו לנצח". אך הניצחון היחיד והאמיתי אינו אלא הפסקת המלחמה.